התמוטטות
חיים שלמים אני אומרת, בוכה, צורחת, בכל דרך מנסה להגיד, שאני לא מחזיקה מעמד.
אף אחד לא שומע.
עכשיו הגעתי לנקודת שבירה סופית.
כל פעם נדמה שזהו, זו נקודת השבירה, תמיד מגיעה נקודה יותר גרועה.
והפעם, הפעם זה על אמת, אבל מי יאמין לי? לא האמינו מעולם, אז בטח לא עכשיו, אחרי שהיה נדמה כל כך הרבה פעמים שזה הסוף.
ואז הגיעה המלחמה, וגמרה אותי סופית.
ואלו הכוחות האחרונים שלי, באמת, הגוף מתפרק לגמרי, הנפש ממש לא מחזיקה מעמד.
השאריות האחרונות, כבר בקושי נותרו.
נשאר רק לחכות.
הצרחות שלי לא נשמעות, וכוח לצרוח כבר אין גם.
השתיקות שלי בכלל לא נשמעות.
מעולם לא שמעו אותי, מעולם לא ראו אותי, מעולם לא חייתי בכלל.
נלחמתי בכל הכוח, כל החיים, ובכל זאת אף אחד לא שם לב.
עכשיו אני כבר לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה.
הקיום שלי היה לחינם, וגם עכשיו הוא לגמרי לחינם.
רק חבל שזה כולל כל כך הרבה סבל מצידי, סבל שאין ביכולתי לשנות.
אז כותבת בפורום היחיד שעוד לא השתיקו אותי/התעלמו ממני/צחקו עלי, כי פה אף אחד בכלל לא מגיב מלבד סה"ר, כל עוד יש טיפת כוח לכתוב, כי מהר מאוד זה גם נעלם.
אין מילים שיביעו משהו, אין מילים שיגרמו למישהו לראות אותי או לעזור לי, כי אני כבר לא יכולה.
אין שום דבר לעשות.
הייתי, ואינני עוד, וכאילו כלום, כאילו לא קרה בכלל, אני לא מתה במובן הפיזי, אבל מתה בכל מובן אפשרי, ולא מסוגלת יותר להלחם.
אין לי שום כוונת התאבדות!!!!! ואין צורך במשטרה, רק ניסיתי להביע את המציאות העגומה, שאין שום דרך לשנות, ושאף אחד לא רוצה לראות, כי לאף אחד לא איכפת.
חיים שלמים אני אומרת, בוכה, צורחת, בכל דרך מנסה להגיד, שאני לא מחזיקה מעמד.
אף אחד לא שומע.
עכשיו הגעתי לנקודת שבירה סופית.
כל פעם נדמה שזהו, זו נקודת השבירה, תמיד מגיעה נקודה יותר גרועה.
והפעם, הפעם זה על אמת, אבל מי יאמין לי? לא האמינו מעולם, אז בטח לא עכשיו, אחרי שהיה נדמה כל כך הרבה פעמים שזה הסוף.
ואז הגיעה המלחמה, וגמרה אותי סופית.
ואלו הכוחות האחרונים שלי, באמת, הגוף מתפרק לגמרי, הנפש ממש לא מחזיקה מעמד.
השאריות האחרונות, כבר בקושי נותרו.
נשאר רק לחכות.
הצרחות שלי לא נשמעות, וכוח לצרוח כבר אין גם.
השתיקות שלי בכלל לא נשמעות.
מעולם לא שמעו אותי, מעולם לא ראו אותי, מעולם לא חייתי בכלל.
נלחמתי בכל הכוח, כל החיים, ובכל זאת אף אחד לא שם לב.
עכשיו אני כבר לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה.
הקיום שלי היה לחינם, וגם עכשיו הוא לגמרי לחינם.
רק חבל שזה כולל כל כך הרבה סבל מצידי, סבל שאין ביכולתי לשנות.
אז כותבת בפורום היחיד שעוד לא השתיקו אותי/התעלמו ממני/צחקו עלי, כי פה אף אחד בכלל לא מגיב מלבד סה"ר, כל עוד יש טיפת כוח לכתוב, כי מהר מאוד זה גם נעלם.
אין מילים שיביעו משהו, אין מילים שיגרמו למישהו לראות אותי או לעזור לי, כי אני כבר לא יכולה.
אין שום דבר לעשות.
הייתי, ואינני עוד, וכאילו כלום, כאילו לא קרה בכלל, אני לא מתה במובן הפיזי, אבל מתה בכל מובן אפשרי, ולא מסוגלת יותר להלחם.
אין לי שום כוונת התאבדות!!!!! ואין צורך במשטרה, רק ניסיתי להביע את המציאות העגומה, שאין שום דרך לשנות, ושאף אחד לא רוצה לראות, כי לאף אחד לא איכפת.
