היום הרגשתי כאילו משקולת נפלה עליי...
מאתמול אני בהרגשה פנימית מחורבנת.
בשבת היינו בביקור אצל משפחה עם כל המשפחה.
וכרגיל הם היו בקבוצות - 70+, 40+, וילדים בכלמיני גילאים.
ואני כמובן לא קשורה לשום קבוצה במשפחה שלי לא בגיל שלי ולא בתוכן של השיחות שלהם.
והיינו כולנו ביחד והרגשתי כל כך בודדה וריקנות.
נשכבתי שם על הספה בלי אנרגיות ורק רוצה לישון.
והם הסתכלו עליי והבינו שמשהו לא בסדר אבל גם לא הראו בי התעניינות רבה.
ואני כל כך קיוותי שיראו סימן שאכפת להם ממני אבל רק ההורים שלי היו נראים קצת מודאגים בגללי.
אחר כך חזרתי הביתה וכל הלילה בכיתי ובכיתי כי העצב לא נעלם.
המחשבות שעלו לי לראש היו קודרות וחשבתי שיהיה לי הרבה יותר בודד במשפחה שלי כשהורי כבר לא יהיו עוד. המשכתי לבכות, לא יודעת אפילו איך בכלל נרדמתי.
היום בבוקר היה לי תור לרופאת השיניים.
אני רודפת אחריה כל כך הרבה זמן כי היא עובדת מעט שעות בשבוע.
לא היה לי חשק לקום אבל עשיתי את זה בכוח.
וכל היום הלך בצורה מחורבנת:
חיכיתי המון זמן לאוטובוס וכל האוטובוסים שעברו היו מלאים עד אפס מקום.
כך בעצם איבדתי / נגנב לי הרב קו שהיה עליו 300 שקל.
הגעתי לבניין של רופאת השיניים שלי והבניין מסתבר שהיה נעול, זה היה לי מוזר כי תמיד הדלת הכניסה נשארת פתוחה.
אז ניסיתי לפתוח אותה לכיוון פנימה / החוצה ולא הצלחתי. פתאום משום מקום מגיע מישהו 1.80 נראה בסביבות גיל 60+ ומתחיל לצרוח עליי
״יא משוגעת!!!!! תעזבי את הדלת יא חולת נפש!!! בואי אני אביא לך פטיש יא חולת נפש״ - ככה במשך כמה דקות ללא הפסקה.
ואני בסה״כ 1.55 רזה, לא באמת רוצה / יכולה לפרוץ דלת ראשית של בניין והוא עם מבט משוגע בעיניים לא מפסיק לצרוח עליי.
הייתי בטוחה שעוד רגע הוא ירביץ לי. ואין לי שול סיכוי מולו! ומה בסה״כ עשיתי ורציתי? להגיע לרופאת השיניים שלי!!!!
אחריי כמה דקות שהיו נראות לי כמו נצח הוא פתח לי את הדלת.
והמשיך לצרוח עליי ואז הוא נעלם לתוך המעלית.
עליתי לרופאת השיניים שלי במדרגות אבל הרגשתי נפשית כל כך חרא. ישבתי על המדרגות ובכיתי ובכיתי בלי הפסקה בגלל מה שקרה, בגלל הבדידות, בגלל שאני לא עובדת כל כך הרבה זמן ובשעה 9:00 בבוקר כולם נמצאים בעבודה ואני לא.
ניסיתי להרגע ולא הצלחתי.
אחר כך הגעתי לרופאת השיניים שלי כשהיא רואה אותי נסערת ועם דמעות בעיניים ובמקום לשאול אותי מה קרה לי, רק התעצבנה עליי ואמרה ״איחרת!!!!״
במהלך הביקור אצלה היא הסבירה לי כלמיני דברים על השיניים ועל איך לנשום נכון
ואני ממשיכה לבכות בגלל אוסף הדברים שקרו קודם, ולא אכפת לה.
עד שהתור נגמר הרגשתי שגם זה נמשך כמו נצח.
אחר כך אמא שלי צילצלה וצרחה עליי ואני אפילו לא זוכרת על מה זה היה.
זה היה בשבילי יותר מידיי עומס ריגשי ליום אחד...
לפעמים אני מרגישה שאין לי ״כלים״ להתמודד מול העולם הזה והאנשים שחיים כאן.
תמיד אומרים לי לגדל ״עור של פיל״ אין לי מושג איך עושים את זה, ובכל פעם שאני נפגעת או מפוחדת בגלל מישהו אני מרגישה שאני רק יוצאת מצולקת ולא מתחזקת...
לפעמים אין לי מושג איך חיים בעולם הזה...
מאתמול אני בהרגשה פנימית מחורבנת.
בשבת היינו בביקור אצל משפחה עם כל המשפחה.
וכרגיל הם היו בקבוצות - 70+, 40+, וילדים בכלמיני גילאים.
ואני כמובן לא קשורה לשום קבוצה במשפחה שלי לא בגיל שלי ולא בתוכן של השיחות שלהם.
והיינו כולנו ביחד והרגשתי כל כך בודדה וריקנות.
נשכבתי שם על הספה בלי אנרגיות ורק רוצה לישון.
והם הסתכלו עליי והבינו שמשהו לא בסדר אבל גם לא הראו בי התעניינות רבה.
ואני כל כך קיוותי שיראו סימן שאכפת להם ממני אבל רק ההורים שלי היו נראים קצת מודאגים בגללי.
אחר כך חזרתי הביתה וכל הלילה בכיתי ובכיתי כי העצב לא נעלם.
המחשבות שעלו לי לראש היו קודרות וחשבתי שיהיה לי הרבה יותר בודד במשפחה שלי כשהורי כבר לא יהיו עוד. המשכתי לבכות, לא יודעת אפילו איך בכלל נרדמתי.
היום בבוקר היה לי תור לרופאת השיניים.
אני רודפת אחריה כל כך הרבה זמן כי היא עובדת מעט שעות בשבוע.
לא היה לי חשק לקום אבל עשיתי את זה בכוח.
וכל היום הלך בצורה מחורבנת:
חיכיתי המון זמן לאוטובוס וכל האוטובוסים שעברו היו מלאים עד אפס מקום.
כך בעצם איבדתי / נגנב לי הרב קו שהיה עליו 300 שקל.
הגעתי לבניין של רופאת השיניים שלי והבניין מסתבר שהיה נעול, זה היה לי מוזר כי תמיד הדלת הכניסה נשארת פתוחה.
אז ניסיתי לפתוח אותה לכיוון פנימה / החוצה ולא הצלחתי. פתאום משום מקום מגיע מישהו 1.80 נראה בסביבות גיל 60+ ומתחיל לצרוח עליי
״יא משוגעת!!!!! תעזבי את הדלת יא חולת נפש!!! בואי אני אביא לך פטיש יא חולת נפש״ - ככה במשך כמה דקות ללא הפסקה.
ואני בסה״כ 1.55 רזה, לא באמת רוצה / יכולה לפרוץ דלת ראשית של בניין והוא עם מבט משוגע בעיניים לא מפסיק לצרוח עליי.
הייתי בטוחה שעוד רגע הוא ירביץ לי. ואין לי שול סיכוי מולו! ומה בסה״כ עשיתי ורציתי? להגיע לרופאת השיניים שלי!!!!
אחריי כמה דקות שהיו נראות לי כמו נצח הוא פתח לי את הדלת.
והמשיך לצרוח עליי ואז הוא נעלם לתוך המעלית.
עליתי לרופאת השיניים שלי במדרגות אבל הרגשתי נפשית כל כך חרא. ישבתי על המדרגות ובכיתי ובכיתי בלי הפסקה בגלל מה שקרה, בגלל הבדידות, בגלל שאני לא עובדת כל כך הרבה זמן ובשעה 9:00 בבוקר כולם נמצאים בעבודה ואני לא.
ניסיתי להרגע ולא הצלחתי.
אחר כך הגעתי לרופאת השיניים שלי כשהיא רואה אותי נסערת ועם דמעות בעיניים ובמקום לשאול אותי מה קרה לי, רק התעצבנה עליי ואמרה ״איחרת!!!!״
במהלך הביקור אצלה היא הסבירה לי כלמיני דברים על השיניים ועל איך לנשום נכון
ואני ממשיכה לבכות בגלל אוסף הדברים שקרו קודם, ולא אכפת לה.
עד שהתור נגמר הרגשתי שגם זה נמשך כמו נצח.
אחר כך אמא שלי צילצלה וצרחה עליי ואני אפילו לא זוכרת על מה זה היה.
זה היה בשבילי יותר מידיי עומס ריגשי ליום אחד...
לפעמים אני מרגישה שאין לי ״כלים״ להתמודד מול העולם הזה והאנשים שחיים כאן.
תמיד אומרים לי לגדל ״עור של פיל״ אין לי מושג איך עושים את זה, ובכל פעם שאני נפגעת או מפוחדת בגלל מישהו אני מרגישה שאני רק יוצאת מצולקת ולא מתחזקת...
לפעמים אין לי מושג איך חיים בעולם הזה...
