חברות וחברים, אשמח למילה מכן, למחשבה, להרגשה....
מאז שהפסקתי לכתוב פה על ע' [מי שעקבה] התחלתי לכתוב בלוג..
שם הרגשתי שאני יכולה לכתוב במדוייק מה אני מרגישה, גם אם זה שצף קצף.
אני חושבת שזה עזר לי.
נכון להיום.
ואני חושבת שאני על סף.....
תחזיקו חזק.
כבר כמה שנים שאני בוכה כאן על הבדידות שלי.
בקיצור,
אני חושבת שאני על סף...
קשה לי אפילו לכתוב את זה - זוגיות.
אני בפחד ובשמחה מטורפים.
מזמן אני מנסה להכיר, ועכשיו יש לי ממש הרגשה שזה יכול לקרות.
אז אתחיל בזה שמדובר בקשר עם אישה - וכל מי שרוצה אולי לכתוב כאן דעות פוגעניות או נגד לסביות - אני מבקשת שלא יכתוב וישמור אותן לעצמו. תודה
שנית, יש סיבות למה לא ללכת על זה.
אבל תמיד יהיו סיבות.
ואני מרגישה רכות בלב שלי שלא הרגשתי שנים רבות מאוד מאוד.
בעצם, מאז שהתחיל הקשר עם ע', כשהייתי בת 33, לא באמת התאהבתי.
ואולי זה לא נכון.
על כל פנים, בטח שלא התאהבתי במי שהתאהבה בי חזרה.
שנים שאני רחוקה ממקומות של לסביות, כלומר התרחקתי, הרחקתי את עצמי, בודדתי את עצמי, לא הרשיתי לעצמי.
ועכשיו אני מרגישה כזה פחד
וכזאת שמחה.
על עצם זה שזה חי בתוכי.
שאני מוצאת את עצמי בקשר (בסדר, התחלה של קשר, רק שלושה ימים, התחלת ההתחלות, אבל משהו קורה שם אמיתי וחשוף ונוגע בי מאוד)
אני שמחה שאני לא מאוהבת בע' יותר.
מעניין שרציתי לכתוב - שאני לא משועבדת יותר לע', ויצא לי לא מאוהבת.
אתם מבינים..... ברמה העקרונית זה לא משנה אם אהיה בזוגיות עם האישה הזאת או לא.
מה שמשנה זה שבפעם הראשונה מאז גיל שלושים ושלוש אני מרגישה את הפחד הזה, ומוכנה לקפוץ לתוכו.
מוכנה לנסות.
רוצה.
רוצה מאוד.
מתרגשת לשתף אתכן בזה
כי חלק לא מועט מתהליך ההתאוששות שאני עוברת [בקדימה-אחורה][ הוא תודות לכןם.
וזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה
ומעזה לחלום על להיות נאהבת ולאהוב
פעם ראשונה מזה עשרים ושבע שנים,
אתם קולטים...
זה לא נתפס.
אני לא אומרת את זה עכשיו כדי לבכות על השנים האבודות
[לא מרגישה צורך ברגע זה לבכות על השנים האבודות, אולי בפעם אחרת]
אלא כדי להגיד שמה שקורה לי יש לו תחושה של כמעט נס.
משהו שכבר לא האמנתי שיקרה לי
ובכל זאת התחלתי לצאת וללכת לבליינד דייטים
בחוסר אמונה
ופתאום הבטן מתהפכת....
מקווה שהצלחתי להעביר את עצמי...
פתאום אני מרגישה עילגת מאוד.... לא מוצאת מילים...
תודה לכל מי שקראה
ולכל מי שתגיב
מאז שהפסקתי לכתוב פה על ע' [מי שעקבה] התחלתי לכתוב בלוג..
שם הרגשתי שאני יכולה לכתוב במדוייק מה אני מרגישה, גם אם זה שצף קצף.
אני חושבת שזה עזר לי.
נכון להיום.
ואני חושבת שאני על סף.....
תחזיקו חזק.
כבר כמה שנים שאני בוכה כאן על הבדידות שלי.
בקיצור,
אני חושבת שאני על סף...
קשה לי אפילו לכתוב את זה - זוגיות.
אני בפחד ובשמחה מטורפים.
מזמן אני מנסה להכיר, ועכשיו יש לי ממש הרגשה שזה יכול לקרות.
אז אתחיל בזה שמדובר בקשר עם אישה - וכל מי שרוצה אולי לכתוב כאן דעות פוגעניות או נגד לסביות - אני מבקשת שלא יכתוב וישמור אותן לעצמו. תודה
שנית, יש סיבות למה לא ללכת על זה.
אבל תמיד יהיו סיבות.
ואני מרגישה רכות בלב שלי שלא הרגשתי שנים רבות מאוד מאוד.
בעצם, מאז שהתחיל הקשר עם ע', כשהייתי בת 33, לא באמת התאהבתי.
ואולי זה לא נכון.
על כל פנים, בטח שלא התאהבתי במי שהתאהבה בי חזרה.
שנים שאני רחוקה ממקומות של לסביות, כלומר התרחקתי, הרחקתי את עצמי, בודדתי את עצמי, לא הרשיתי לעצמי.
ועכשיו אני מרגישה כזה פחד
וכזאת שמחה.
על עצם זה שזה חי בתוכי.
שאני מוצאת את עצמי בקשר (בסדר, התחלה של קשר, רק שלושה ימים, התחלת ההתחלות, אבל משהו קורה שם אמיתי וחשוף ונוגע בי מאוד)
אני שמחה שאני לא מאוהבת בע' יותר.
מעניין שרציתי לכתוב - שאני לא משועבדת יותר לע', ויצא לי לא מאוהבת.
אתם מבינים..... ברמה העקרונית זה לא משנה אם אהיה בזוגיות עם האישה הזאת או לא.
מה שמשנה זה שבפעם הראשונה מאז גיל שלושים ושלוש אני מרגישה את הפחד הזה, ומוכנה לקפוץ לתוכו.
מוכנה לנסות.
רוצה.
רוצה מאוד.
מתרגשת לשתף אתכן בזה
כי חלק לא מועט מתהליך ההתאוששות שאני עוברת [בקדימה-אחורה][ הוא תודות לכןם.
וזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה
ומעזה לחלום על להיות נאהבת ולאהוב
פעם ראשונה מזה עשרים ושבע שנים,
אתם קולטים...
זה לא נתפס.
אני לא אומרת את זה עכשיו כדי לבכות על השנים האבודות
[לא מרגישה צורך ברגע זה לבכות על השנים האבודות, אולי בפעם אחרת]
אלא כדי להגיד שמה שקורה לי יש לו תחושה של כמעט נס.
משהו שכבר לא האמנתי שיקרה לי
ובכל זאת התחלתי לצאת וללכת לבליינד דייטים
בחוסר אמונה
ופתאום הבטן מתהפכת....
מקווה שהצלחתי להעביר את עצמי...
פתאום אני מרגישה עילגת מאוד.... לא מוצאת מילים...
תודה לכל מי שקראה
ולכל מי שתגיב
