היד שקלקלה זו היד שצריכה לתקן, נקודה.

[Cinereous Vulture1]

היד שקלקלה זו היד שצריכה לתקן, נקודה.

כי רק היד הזו יכולה לתקן כמו שצריך.
היא מכירה טוב יותר מכולם את הנזק שגרמה, ויש לה את הכוח להרגיע את הכאב.
מה שהתקלקל אצלי באשמת מישהו - לא יכול להיות "עבודת תחזוקה" של מישהו אחר.
רק של זה שפגע בי.

 

[שירה כמים]

אני מבינה את הכאב הנוראי, את הצורך שכך יקרה.

לי זה לא קרה.
הידיים שקלקלו לא הסכימו לתקן, ורק קלקלו עוד יותר, ככל שהפכתי נואשת יותר ברצון שלי שיתקנו.
אבל אולי אצלך זה יהיה אחרת.
זה יהיה נפלא, ואני מחזיקה אצבעות.

 

[Cinereous Vulture1]

גם אצלי הן לעולם לא מתקנות

הן מוכיחות שוב ושוב ושוב שהן יודעות רק לקלקל ולהכאיב ולהשפיל ולעשות אגרוף זעם מול הפרצוף שלך. לפעמים בלי שום סיבה.
גם לי יש את הידיים האלה שמעדיפות להחזיק אצבעות במקום לתקן בעצמן, כי אני לא מאמינה בתיקון עצמי, רק בתקווה שדברים ישתנו מאליהם ושהמפלצת שמולי פתאום תפגין בדל של אנושיות.

 

[שירה כמים]

אצלי...

אני מצפה שהיד המקלקלת תפגין בדל אנושיות
וזה אכן קורה,
ואז אני כל כך מתמלאת תקווה ושמחה ואושר
ואז היד הזאת מחטיפה עוד יותר.
רק לפני כמה חודשים ייללתי כאן שעד שהמטפלת שהרסה אותי לא תתגמל אותי או לא תיענש אני לא אצליח לצאת מזה.
היללה הזאת עוד קיימת בתוכי, חותכת בתוכי.
והיא לא תיענש.
והיא לא תתגמל.
ונדפקו עשרים ושתיים שנים מחיי.
והנזק הוא עצום ולא יאומן.
והיללה עוד קיימת.
אבל הולכת וקטנה.
הולכת ומצטמצמת.
והחיים והעשייה לאט לאט , בתוך איזה תהליך הדרגתי, מחליפים חלק מהיללה הזאת.
הסיפוק
והאהבה
והתקווה
והנתינה
ורגעי הצחוק
והמפלות,
כן, אפילו המפלות הן היום חלק מחיי, בבחינת מה שבונה אותי.
כי אני מנסה ונכשלת.
אבל אני מנסה.
אני עושה.
מקווה שהצלחתי להתנסח ברור

 

[שירה כמים]

כף יד רשעה

עלה בזכרוני בהקשר,שיר של דליה רביקוביץ



כף יד רשעה
דליה רביקוביץ'
מילים ולחן: דליה רביקוביץ'



קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.
כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.
הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

 

[mb261414]

זה בדיוק מה שאני חושבת,

המפתח נמצא שם. אני קוראת לזהמה שננעל אצלי על ידיי אדםמסויים יפתח על ידו בחזרה. מתייחסת לזהכאל מפתח עם מנעול. כי כשפוגעים בנו אנו נסגרים, ואם לא באים באותו הרגע ודואגים לסלק את הכאב הוא מצטבר נערם והנשמה מתרחקת עוד ועוד פנימה. ומה שנשאר היא קליפה כמעט ריקה. וכדי שהנשמה תמלא את הגוף בחזרה צריך לפתוח, לשחרר אותה ולתת לה להיות.
אז כן זהחייבלהיות מול האדם הראשון שטיפל בנו קודם כל מה לעשות. ומול אחרים גם... אבל זה בהמשך...

 

[Cinereous Vulture1]

הכל אטום

הנשמה מכוסה בכיסויים עבים מאוד. כל כאב נורא, כל אכזבה, מכנסות אותה יותר פנימה. תקווה שבליבי שיבוא יום בו אדע איכשהו לקרוע את הכיסויים האלה

 

[mb261414]

אם הכל אטום אולי חנוק כבר..

אם קראת לזה כיסוי אז אולי זה סוג של מחסה, מקלט, היא מרגישה מוגנת. מצד שני אטום, אז היא לא רואה, מסתתרת, מתחבאת... אם הכיסוי עבה אולי הוא משמיכה אז חם ונעים לה..
אולי לא צריך לקרוע כדי לפרוץ החוצה, אלא רק להוריד את השמיכה מעל הראש ולהביט החוצה. .. בצעדים קטנים כל פעם.

 

[alona 27]

מזדהה עם ההרגשה זאת

כנראה שרק לה יש או הייתה גישה למקום הרגיש הזה, כנראה שמשום מה בה נתנו אמון. אז אולי היא תתקן באמת, או תתן תחושהכזו. אבל... אבל כנראה שהיא תקלקל שוב. ואז הנזק המצטבר יהיה גבוה יותר.
לאחר שתחליטי שדי גם ככה תצטרכי לעבור "עבודת תחזוקה" אצל מישהו אחר, אבל אז גם העבודה תהיה רבה יותר, וגם הקושי לתת אמון יהיה רב יותר.

יחד עם זה, מאוד, מאוד, מזדהה עם התחושה שלך. עזר לי ששיתפת.

 

[Cinereous Vulture1]

מעטים האנשים בהם אני נותנת אמון. הרבה הוכיחו לי שאינם ראויים לו.
לכן קשה לי לסמוך על הכוונות והיכולות של מתקן פוטנציאלי.
כרגע אני בגישה שאני לא מאמינה בתיקון בסיוע חיצוני כי קשה לי לסמוך.
באיזה שהוא מקום אני מקווה שיהיה מישהו שיילחם עליי, שיתעקש בשבילי.
אבל אין לי סיבה לחשוב שיש מישהו כזה, בשבילי.

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

המרע בכוונה צריך להיענש, אבל חשוב לנסות לעזור לעצמנו לפני שנפנה לעזרה מאחרים. אתה מכיר הכי מקרוב את עצמך.
&nbsp

 

[סהר-תמיכה]

כאן איתך מקשיבים

היי יקרה,

נדמה שאת נמצאת באמצע צומת דרכים. מצידה האחד, נדמה שעומדת הכמיהה שלך לשינוי ותיקון הנזק שמבחינתך נעשה לך. ומצידה האחר, נשמע שעומדת תחושת חוסר תקווה שהתיקון המדובר יתבצע בדרך כלשהי – הן ע"י מחולל הנזק והן ע"י מישהו אחר. הפער הזה בין השניים בטח פוגע בך ואף גורם לך לתסכול רב... נדמה שאת מרגישה שהפקירו אותך באמצע הצומת, כאילו עשו עליך תאונת "פגע וברח" והשאירו אותך ללא שום עזרה. זה בטח גורם לך לתחושת חוסר אונים גדולה...

לפעמים הבלתי אפשרי בעינייך הוא אפשרי בעיניי האחר... ייתכן שהאחר הזה עוד יגיע ויעזור לך לתקן לפחות חלק מהנזק שנעשה מבחינתך ע"י אותן ידיים ארורות. את מוזמנת להמשיך ולשתף בתחושות ובמחשבות שלך, אנחנו כאן מקשיבים...

שלך,
מתנדבת סה"ר.