דיכאון יום הולדת
בשבוע הבא אני מחליפה קידומת ואהיה בת 60. עובדה שממש לא נקלטת לי. ולרגל החלפת העשור (ולאור הבריאות הלא מזהירה שלי מניחה שזו החלפת העשור האחרונה) עולות מחשבות רבות ותחושת כישלון ותסכול. אני מלאת תודה על הבעל ושלושת הילדים, בלעדיהם לא הייתי כאן, אבל... כל-כך רוצה חגיגת יום הולדת, (ילדותי אבל לא מתגברת על זה) שולחן ארוך במסעדה, או בית מלא חברים, כמו שאני רואה בפייסבוק של אנשים מריקודי עם, שרובם בקושי מחליפים איתי מילה... ברכות, בלונים, עוגה עם זיקוקים. יהיה לי יום הולדת עם המשפחה הגרעינית האהובה, אבל זהו. חושבת על הכשלונות והקשיים בחיים. המחלות וחוסר האכפתיות כלפי, הכתיבה היוצרת שלא נגעה באיש, הדוקטורט שלא התקבלתי אליו, המעמד השולי בעבודה (אין לצפות ליום הולדת גם שם), המצב הכלכלי. האין חברים וחברות. המאזן הוא לרעתי, מאד. וכדי להוסיף שמן למדורה - האבא של בעלי תכנן יום הולדת שלי עם הבת של הגיסה (הגיסה שלא סובלת אותי בזכות עצמה). הבת היא בחורה אטומה, שבזה לי ואין לי שום קשר איתה. האבא של בעלי החליט וזהו, ואין לי זכות לבקש משהו אחר. אני צריכה להודות שזכר את הקיום שלי בכלל. כתבתי לו וביקשתי שלא יעשו לי יום הולדת. הסברתי שהשנה, בגלל התאריך העגול שחשוב לי, רציתי לבד, לא עם מישהי שאין לי קשר איתה. ושאין לי בקשות להטריח ולעשות לי יום הולדת בנפרד. (תמיד יש תקווה קטנה שכן, אבל זו פנטזיה לא ריאלית). הוא כמובן לא קיבל את זה, אז כתבתי בווטספ המשפחתי שהשנה אני ללא יום הולדת, (לא ציינתי סיבה) ושלא יקנו מתנות. למותר לציין שלא קיבלתי תגובה.
אני יודעת שטיפשי לעסוק במשפחת בעלי. שנים ארוכות של ניכור, בוז ושנאה. עדיף שלא לחגוג ב"כאילו". אבל בכללי אני מדוכאת. נזכרת בהורים שאין לי, וגם כשהיו, לא אהבו אותי. על התקוות שהיו לי ולא התגשמו. על העובדה ששום דבר כבר לא ישתנה. בוכה, מרחמת על עצמי ולא מצליחה לצאת מזה. וסליחה על החפירה.
בשבוע הבא אני מחליפה קידומת ואהיה בת 60. עובדה שממש לא נקלטת לי. ולרגל החלפת העשור (ולאור הבריאות הלא מזהירה שלי מניחה שזו החלפת העשור האחרונה) עולות מחשבות רבות ותחושת כישלון ותסכול. אני מלאת תודה על הבעל ושלושת הילדים, בלעדיהם לא הייתי כאן, אבל... כל-כך רוצה חגיגת יום הולדת, (ילדותי אבל לא מתגברת על זה) שולחן ארוך במסעדה, או בית מלא חברים, כמו שאני רואה בפייסבוק של אנשים מריקודי עם, שרובם בקושי מחליפים איתי מילה... ברכות, בלונים, עוגה עם זיקוקים. יהיה לי יום הולדת עם המשפחה הגרעינית האהובה, אבל זהו. חושבת על הכשלונות והקשיים בחיים. המחלות וחוסר האכפתיות כלפי, הכתיבה היוצרת שלא נגעה באיש, הדוקטורט שלא התקבלתי אליו, המעמד השולי בעבודה (אין לצפות ליום הולדת גם שם), המצב הכלכלי. האין חברים וחברות. המאזן הוא לרעתי, מאד. וכדי להוסיף שמן למדורה - האבא של בעלי תכנן יום הולדת שלי עם הבת של הגיסה (הגיסה שלא סובלת אותי בזכות עצמה). הבת היא בחורה אטומה, שבזה לי ואין לי שום קשר איתה. האבא של בעלי החליט וזהו, ואין לי זכות לבקש משהו אחר. אני צריכה להודות שזכר את הקיום שלי בכלל. כתבתי לו וביקשתי שלא יעשו לי יום הולדת. הסברתי שהשנה, בגלל התאריך העגול שחשוב לי, רציתי לבד, לא עם מישהי שאין לי קשר איתה. ושאין לי בקשות להטריח ולעשות לי יום הולדת בנפרד. (תמיד יש תקווה קטנה שכן, אבל זו פנטזיה לא ריאלית). הוא כמובן לא קיבל את זה, אז כתבתי בווטספ המשפחתי שהשנה אני ללא יום הולדת, (לא ציינתי סיבה) ושלא יקנו מתנות. למותר לציין שלא קיבלתי תגובה.
אני יודעת שטיפשי לעסוק במשפחת בעלי. שנים ארוכות של ניכור, בוז ושנאה. עדיף שלא לחגוג ב"כאילו". אבל בכללי אני מדוכאת. נזכרת בהורים שאין לי, וגם כשהיו, לא אהבו אותי. על התקוות שהיו לי ולא התגשמו. על העובדה ששום דבר כבר לא ישתנה. בוכה, מרחמת על עצמי ולא מצליחה לצאת מזה. וסליחה על החפירה.