benlevi123
New member
לא מצליח להביע רגש
שלום,
אני בן 25 ומאז שזוכר את עצמי לא יודע להביע רגש. אני מרגיש שזה חשיפה בשבילי ואני אדם סגור שלא אוהב להיפתח לאחרים. שאם אביע רגש זה בשבילי לצאת משליטה. שליטה של הסתרה ולהראות שהכל בסדר. מרגיש שאם אביע את מה שאני מרגיש אנשים יצחקו, או יחשבו שאני חלש. תמיד אני חושב מה אחרים יחשבו עליי. זה רגשות כמו עצב בסיטואציות של אבל (אפילו בלוויה של אבי ז"ל לא בכיתי כי הרגשתי שכולם מסתכלים עלי), עלבון (אם מעליבים אותי לא אראה שנעלבתי), כעס- אני לא אביע כעס בציבור ואפילו לא מול חברים קרובים, אני אשמור הכל בפנים ואתפרץ עם עצמי כשאהיה לבד עד מצב שכולי אדום. אפילו דמיינתי לעצמי תאונת דרכים שמעורבת אמא שלי וגם בדמיון לא הייתי מרשה לעצמי לבכות או לצרוח כי זה בחוץ עם מלא אנשים. אני כבר מרגיש שאני על הקצה, לא יכול כבר להחזיק הכל בבטן. ואני פשוט לא יודע איך לשחרר את הפקק.
אציין גם שיש לי OCD מאז ומתמיד ואני מטופל בפלוטין. די עוזר, אין לי מחשבות טורדניות אבל לעיתים יש טקסים.
בנוסף, יש לי חרדה חברתית. קשה לי נורא להיות בסיטואציות חברתיות. תמיד מדמיין את עצמי מחוץ לגוף ומסתכל על עצמי ואיך אני נראה בפני אחרים. ברור שפה נכנס הקושי בהבעת רגשות.
הייתי בשנה האחרונה בטיפול פסיכו-דינמי והמטפלת אבחנה בנוסף דיסוציאציה. הפסקתי את הטיפול עקב מעבר לאיזור אחר.
החרדה החברתית מתבטאת גם בחשש להשמיע את הדעות שלי או מלקבל ביקורת. והימנעות מכניסה לדיונים ועימותים שחלילה לא יצאו עלי ואקבל ביקורת.
איך אתם ממליצים להמשיך? יש טיפול שמתאים למה שתיארתי? המטפלת שהייתי אצלה אמרה שנדרש טיפול ארוך כי הדבר מושרש מהילדות, בניגוד לדוגמא ל CBT.
תודה
שלום,
אני בן 25 ומאז שזוכר את עצמי לא יודע להביע רגש. אני מרגיש שזה חשיפה בשבילי ואני אדם סגור שלא אוהב להיפתח לאחרים. שאם אביע רגש זה בשבילי לצאת משליטה. שליטה של הסתרה ולהראות שהכל בסדר. מרגיש שאם אביע את מה שאני מרגיש אנשים יצחקו, או יחשבו שאני חלש. תמיד אני חושב מה אחרים יחשבו עליי. זה רגשות כמו עצב בסיטואציות של אבל (אפילו בלוויה של אבי ז"ל לא בכיתי כי הרגשתי שכולם מסתכלים עלי), עלבון (אם מעליבים אותי לא אראה שנעלבתי), כעס- אני לא אביע כעס בציבור ואפילו לא מול חברים קרובים, אני אשמור הכל בפנים ואתפרץ עם עצמי כשאהיה לבד עד מצב שכולי אדום. אפילו דמיינתי לעצמי תאונת דרכים שמעורבת אמא שלי וגם בדמיון לא הייתי מרשה לעצמי לבכות או לצרוח כי זה בחוץ עם מלא אנשים. אני כבר מרגיש שאני על הקצה, לא יכול כבר להחזיק הכל בבטן. ואני פשוט לא יודע איך לשחרר את הפקק.
אציין גם שיש לי OCD מאז ומתמיד ואני מטופל בפלוטין. די עוזר, אין לי מחשבות טורדניות אבל לעיתים יש טקסים.
בנוסף, יש לי חרדה חברתית. קשה לי נורא להיות בסיטואציות חברתיות. תמיד מדמיין את עצמי מחוץ לגוף ומסתכל על עצמי ואיך אני נראה בפני אחרים. ברור שפה נכנס הקושי בהבעת רגשות.
הייתי בשנה האחרונה בטיפול פסיכו-דינמי והמטפלת אבחנה בנוסף דיסוציאציה. הפסקתי את הטיפול עקב מעבר לאיזור אחר.
החרדה החברתית מתבטאת גם בחשש להשמיע את הדעות שלי או מלקבל ביקורת. והימנעות מכניסה לדיונים ועימותים שחלילה לא יצאו עלי ואקבל ביקורת.
איך אתם ממליצים להמשיך? יש טיפול שמתאים למה שתיארתי? המטפלת שהייתי אצלה אמרה שנדרש טיפול ארוך כי הדבר מושרש מהילדות, בניגוד לדוגמא ל CBT.
תודה
