סיוטים

סיוטים

לא יודעת אם זה קשור לאלימות (וזה ככ מעצבן!!!) שעולה לאחרונה בפורום, או שזה קשור לפרידה שלי ממנו - כל הלילות האחרונים יש לי שוב סיוטים בלילות
לילה אחד הייתה מלחמה
והלילה זה היה כבר ממש נורא
פשוט נורא ואיום ואיום ואיום ואיום
אבא שלי הרג אותי במכות
ניסיתי לצאת מהבית ולא יכולתי
פתאום נזכרתי שיש מישהי שאני יכולה לברוח אליה
(זאת תלמידה שלי במציאות, זאת תלמידה שמחר אני מלמדת ואני םוחדת שאולי מתלחיל להתערבב לי המקום המקצועי והאישי,ואולי העובדה שאני בלי טיפול נותנת את אותותיה)
ניסיתי לאסוף ולארוז כמה דברים
ידעתי שאני חייבת להשאיר את הכלב מאחור ולבי נקרע
המשטרה הגיעה לתבוע אותי על הנזק שעשיתי לאבא שלי\הייתי כולי חבולה
כנראה שבצד שמאל נשבר משהו\התחלתי לבכות
השוטרים אמרו שיביאו אותי לבית חולים
הייתי שבר כלי
שבר אדם\
פשוט כמשמעו.
אני לא יודעת לא יודעת לא יודעת
מה עובר עלי\ואני מתגעגעת אליו\מתגעגעת אליו\מתגעגעת אליו
ואני לא יודעת מה עובר עלי\
ואני חסרת סבלנות
ובא גם לי להתפרץ
ובא גם לי לקלל
ובא גם לי לא להתחשב
ובא גם לי להיות חיה רעה
יש לי הרגשה עכשיו שזה באמת חוקי הג'ונגל
זה או להיות חיה רעה או שיגמרו עליך
יובל, בבקשה אל תגיב לי כעת עד ש/אםארגע מההשתוללות שלך.
זה עולה לי על העצבים!

אני מאוד עצבנית.
בכלל אני מאוד עצבנית.

קמתי עצבנית היום!!!
לא יודעת מה יש לי.

המקומות הבטוחים הופכים לא בטוחים - כמו כאן.
כמו איתו.,
למה אי אפשר לנוח לרגע באף מקום?
אני רוצה לנוח!!!
אני עייפה!!!!!
 
זה שוב כמו עם אבא שלי

כמו עם אימא שלי
כמו עם ע' של ה22 שנה
כך גם איתו
שלוש שנים איתו - ובמקום שהמקום הזה יהיה עוטף ומחמם ומנחם , והוא היה כזה בהתחלה, התגנב עוד קצת רוע ועוד קצת רוע ועוד קצת, עד שזה הפך להיות שדה קרב. שדה קרב, פשוטו כמשמעו, שדה קרב.
כל כך נמאס לי כבר!!!!
אני לא רוצה בחיים להתקרב לאף אחד יותר.
אני מעדיפה להיות לבד עם כלבים וחתולים עד יומי האחרון.
אני מעדיפה להתכרבל ולהשתבלל במיטה.
אני לא מבינה בשביל מה החיים האלה, שנכון יש בהם עונג והתקדמויות, אבל כל כך הרבה כאפות?
ונא לא להגיד לי כמה אני פגיעה ורגישה יחסית לאחרים - אני לא יכולה לשמוע את זה יותר.
רע לי.
וכל פעם שיובל מתחיל עם האלימות שלו רע לי יותר.
אני לא יכולה להתאדש
אטני לא יכולה להתעלם
מה אני אמורה לעשות?
לעזוב את הפורום?
אני באמת לא יודעת.
אנשים עושים פה כזה מאמץ כדי לשמור על הפורום ושיהיה מקום מוגן, והוא בהשתלחיויות לשון צבלי לחשוב פעמיים, םפשוט הורס.\למה יובל למה?
אתה לא מבין איזה כוח יש למילים שלך?
לא יודעת, אולי אני נונתת יותר מדי משקל לפורום.
אולי בגלל שאני לא בטיפול.
אבל אניח לא רוצה לחזור לטיפול.
בקיצור, אני עוצרת
 
לא חושבת

שזה רע להיות בטיפול. את צריכה את העוגן שלך וסביבה זה דבר משתנה ולא מספיק מעוגן בשביל זה בכלליות.
אם העוגן שלך חייב לכלול תקשורת אנושית אין מנוס מטיפול או אוזן קשבת של אדם אחר אם העוגן שלך יכול להיות גם בלי תקשורת אנושית את יכולה למצוא מה שעובד לך ולהשתמש בזה בכל עת בין אם זה ספורט, כתיבה, מדיטציה וכולי.
זו דעתי על כל פנים.
 
יש גם אופציה של ריבוי עוגנים אבל

אז צריך להתמודד עם דחייה/ שינוי תכניות. אם מתמודדים עם זה היטב יש עוגנים מסוגים שונים כל פעם מקום אחר
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
שירה כמים יקרה, הגבנו בפרטי

ואם תרצי לדבר עוד בהרחבה מוזמנת כמובן גם לצ'אט.

אנחנו פה,

שלך,
מתנדבת סה"ר
 
שלום

הצטערתי שאבא שלך היכה אותך והתעלל בך, וודאי נשארה בך טראומה משמעותית מהחוויה הגופנית והנפשית הלא נעימה. האם את חושבת שאהב אותך, באיזושהי דרך, לפחות לפעמים? גם הבנתי שעשו לך עוול בכך שבאו שוטרים להאשים אותך שפעלת נגדו בעוד הוא שתקף ופעל נגדך. סיוטים וחלומות רעים באים לפעמים באופן טבעי מתוך המחשבות העוברות באותו זמן, גם לי הייתה תקופה של סיוטים קשים פעם. אולי אם תצליחי למצוא יותר מחשבות חיוביות במשך היום למרות הקושי, ייפחתו הסיוטים. נסי להרגיע את עצמך בדברים שאת אוהבת, בעיקר לפני השינה במיטה. אולי עכשיו, כשהאב רחוק ממך ולא יכול להכות אותך, תוכלי קצת להירגע ממנו. אולי גם הוא קצת מתחרט עכשיו, אולי בגלל הריחוק יחשוב בדרך שונה על יחסיכם. העיקר שעכשיו את מוגנת ושתישארי מוגנת ולא ייגרמו לך נזקים, וזכרי שחשוב להיות עם אנשים אוהבים וטובים ובעיקר חשוב להיות עם משפחה אוהבת כי היא האנשים הכי קרובים לנו בעולם. העוול שהשוטרים עשו לך מעיד לדעתי על מחדלים, ויש כאלה הרבה במדינתנו וודאי בכל חברה גם אם יש בה הרבה צדק. אני מקווה שגם הם לא הזיקו לך הרבה, ואם היית חזקה והתמודדת עם המצב של האב והשוטרים אולי זה יעזור לך להתמודד גם עכשיו. אם יש לך בני משפחה אחרים או חברים טובים שתוכלי להיות אתם ולאהוב, יכול לעזור לך.
 
קוסמת פילוסוף ... תודה רבה

אני לא יודעת מה להגיד...
כרגע אני שוב עיסה של כאב....
ביטלתי דברים ובאתי הביתה למיטה להתכרבל.....להשתבלל... להתחבא מהעולם....
 


 
שירה כמים יקרה,

אני ממש מקווה ומבקשת בשבילך, שיהיה לך המקום הזה שאפשר לנוח בו, שאפשר להרפות בו ופשוט להיות, בלי להיות דרוכה כל הזמן לקראת פגיעה שתבוא. מקום שלא צריך להילחם כל הזמן כדי להגן עליו, שלא צריך לרחרח את אוירו כדי לוודא כל הזמן שאינו מזוהם, שלא חדר אליו הרעל ההוא שהורס את כל המקומות המיטיבים...
שיהיה לך בית משלך. ושהבית הזה יהיה איתן ויציב, בנוי קירות של אבן. ושיהיה זמין לך תמיד, בכל עת שתזדקקי לו. ושלא תהיי תלויה באף אחד אחר לשם כך.
 
שחרית, כתבת נורא יפה.. זרקת את הכדור מחוץ למגרש שלי....

וטוב שעשית את זה.
תפסת ומיקדת את לב הדבר. לב הקושי שלי בחיים.
אבל האמת שמה שאת כותבת, זה בהרגשתי כמו פנטזיה שמרוחקת ממני מרחק לא ניתן להשגה.
איך עושים את זה?
איך מגיעים לזה?
כל הגוף שלי תמיד דרוך, מחכה לסכנה.
על אחת כמה וכמה הנפש.
האם למדתי משהו מההתנסות הזאת?...
לא בטוחה.
האם היה עלי לנהוג אחרת?
לא יודעת.
ואם כן, איך?
מוכנה, ברצון ובתודה מראש, לשמוע ממך וגם מאחרים....
אלימות היא דבר מסוכן עבורי. ככה זה נחווה אצלי. אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר עד כמה גם אם אנסה. הצל של האב המתקרב אל הילדה המשותקת מאימה.....
באיזשהו רגע בחיי ההישרדות הייתה לצרוח הכי חזק שאפשר כדי להבהיל את אבי, כדי שיתרחק.
מניחה שזה מה שעשיתי עכשיו גם עם יובל.
האם אפשר לשנות?
האם צריך לשנות?
ואם כן, למה בעצם?
תודה רבה רבה שכתבת לי
 
למעלה