כבר לא ממש במקומי! יצאתי מבואסת!!!!
חזרתי מהפסיכיאטר, אחרי למעלה משלושה חודשים שלא הייתי אצלו, ואני מספרת לו שתודה לאל כל תופעות הלוואי של הגמילה מהכדורים עברו לי כמעט לגמרי ועל התקדמויות ושהבנתי שאני אדם שפוי ובריא ואני רוצה להתחיל תהליך של גמילה מהכדור האחרון שאני עדיין לוקחת. ומה הוא אומר לי. שאני מאוד רגישה. באיזה הקשר אתה אומר את זה, אני שואלת, והוא מסתובב. מסתובב סביב עצמו במילים. מסתובב. מסתובב.
אני מספרת לו על הצי קונג ועל כל הדברים הטובים.
ואני קולטת שהוא לא באמת קונה את זה.
שהוא מחכה לנפילה שלי.
שבעיניו אני לא בין אלה השפויים והבריאים.
יצאתי כל כך מבואסת.
הוא כזה בנאדם טוב, אבל כמו כל (או רוב?) הקולגות שלו הוא כל כך מתנשא, כל כך חושב שהוא יודע הכול, כל כך מסתכל עלי כעל חולה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה את זה. רגשות מעורבים. מצד אחד הוא בנאדם מקסים וטוב לב והוא ממש שמח שאני נראית יותר טוב ואמר לי שאני נראית עם הרבה יותר חיות.
מצד שני, הוא לא מאמין בהחלמה שלי.
לא באמת.
ואני מקבלת את השדר הזה ממנו, וזה כל כך מבאס אותי.
עד שלא אכנס לאיזה שטאנץ שהפסיכיאטריה מכירה, שהוא מכיר , הוא לא יירגע, וכנראה שבספרים שלהם לא רשומה אחת כמוני.
איפה יש עוד שבלונה? איפה יש עוד תיאוריה שיוכלו לדחוק אותי לתוכה?
אני זורקת את הדי אס אם.
אני זורקת את כל ההגדרות.
ואני גם לא חושבת שאלך אליו יותר. או לאיזשהו פסיכיאטר.
כלומר, אני שומרת לי למקרה חירום או להתייעצות.
אבל בשביל מה בעצם אני ממשיכה ללכת?
אני צריכה כוח.
אני צריכה תמיכה.
אני פוחדת מתופעות הלוואי שאולי יופיעו בקרוב כשאתחיל לרדת במינון של הכדור האחרון.
עדיין בתוכי נשאר הפסיכיאטר כסמכות.
כל פעם אני שוכחת, וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי, שאני הסמכות העליונה של עצמי.
לגבי הגמילה:
אני כל כך למודת ניסיון עכשיו בגמילה מכדורים, והיות שזה הכדור האחרון שגם לא כל כך עושה לי תופעות לוואי, ואם כן אז לא קשות, אני הולכת לקחת את הירידה ממנו נורא נורא לאט. אפילו שייקח לי שנתיים מצידי. אני לוקחת עכשיו 60 מיליגרם כל יום, ואני אתחיל להחליף את ה60 מג ב30 מג יום אחד בחודש, והתכנון הוא - כמובן, תלוי המצב בשטח, אם ארגיש לא טוב אאט את זה עוד יותר, אבל התכנון שלי הוא תוך שבעה חודשים להגיע למצב שאני על שלושים מיליגרם ולתת לעצמי להישאר על שלושים מיליגרם כמה חודשים, ורק אז להתחיל לחשב את המשך הדרך. כלומר, התכנון הוא שבעוד כעשרה חודשים עד שנה אהיה על 30 מיליגרם ליום (במקום שישים). אני חושבת שיותר איטי ויסודי ושקול והדרגתי מזה לא יכול להיות.
והוא גם גיבה אותי.
על כל פנים, בדרך כלל על כל שאלה שאני שואלת אותו הוא אומר לי בגילוי לב ש"אנחנו לא באמת יודעים".
אז בשביל מה ללכת אליו.
הם באמת לא יודעים. וזה נחשב מדע!!!!
מי שלוקח כדורים וטוב לו עם זה, אני לא רוצה לערער אותו.
אבל מי שלוקח כדורים ורע לו עם זה, יכול לפנות אלי לעצות לגמילה. פשוט צברתי כבר הרבה ניסיון.
דרך אגב, אני מדברת על סימבלטה.
האם יש למישהו ניסיון בלקיחה ו/או בגמילה מסימבלטה ויכול/ה לספר לי מנסיונו?.... מאוד אשמח.
תודה רבה.
תודה לכןם שאתןם פה.
חזרתי מהפסיכיאטר, אחרי למעלה משלושה חודשים שלא הייתי אצלו, ואני מספרת לו שתודה לאל כל תופעות הלוואי של הגמילה מהכדורים עברו לי כמעט לגמרי ועל התקדמויות ושהבנתי שאני אדם שפוי ובריא ואני רוצה להתחיל תהליך של גמילה מהכדור האחרון שאני עדיין לוקחת. ומה הוא אומר לי. שאני מאוד רגישה. באיזה הקשר אתה אומר את זה, אני שואלת, והוא מסתובב. מסתובב סביב עצמו במילים. מסתובב. מסתובב.
אני מספרת לו על הצי קונג ועל כל הדברים הטובים.
ואני קולטת שהוא לא באמת קונה את זה.
שהוא מחכה לנפילה שלי.
שבעיניו אני לא בין אלה השפויים והבריאים.
יצאתי כל כך מבואסת.
הוא כזה בנאדם טוב, אבל כמו כל (או רוב?) הקולגות שלו הוא כל כך מתנשא, כל כך חושב שהוא יודע הכול, כל כך מסתכל עלי כעל חולה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מרגישה את זה. רגשות מעורבים. מצד אחד הוא בנאדם מקסים וטוב לב והוא ממש שמח שאני נראית יותר טוב ואמר לי שאני נראית עם הרבה יותר חיות.
מצד שני, הוא לא מאמין בהחלמה שלי.
לא באמת.
ואני מקבלת את השדר הזה ממנו, וזה כל כך מבאס אותי.
עד שלא אכנס לאיזה שטאנץ שהפסיכיאטריה מכירה, שהוא מכיר , הוא לא יירגע, וכנראה שבספרים שלהם לא רשומה אחת כמוני.
איפה יש עוד שבלונה? איפה יש עוד תיאוריה שיוכלו לדחוק אותי לתוכה?
אני זורקת את הדי אס אם.
אני זורקת את כל ההגדרות.
ואני גם לא חושבת שאלך אליו יותר. או לאיזשהו פסיכיאטר.
כלומר, אני שומרת לי למקרה חירום או להתייעצות.
אבל בשביל מה בעצם אני ממשיכה ללכת?
אני צריכה כוח.
אני צריכה תמיכה.
אני פוחדת מתופעות הלוואי שאולי יופיעו בקרוב כשאתחיל לרדת במינון של הכדור האחרון.
עדיין בתוכי נשאר הפסיכיאטר כסמכות.
כל פעם אני שוכחת, וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי, שאני הסמכות העליונה של עצמי.
לגבי הגמילה:
אני כל כך למודת ניסיון עכשיו בגמילה מכדורים, והיות שזה הכדור האחרון שגם לא כל כך עושה לי תופעות לוואי, ואם כן אז לא קשות, אני הולכת לקחת את הירידה ממנו נורא נורא לאט. אפילו שייקח לי שנתיים מצידי. אני לוקחת עכשיו 60 מיליגרם כל יום, ואני אתחיל להחליף את ה60 מג ב30 מג יום אחד בחודש, והתכנון הוא - כמובן, תלוי המצב בשטח, אם ארגיש לא טוב אאט את זה עוד יותר, אבל התכנון שלי הוא תוך שבעה חודשים להגיע למצב שאני על שלושים מיליגרם ולתת לעצמי להישאר על שלושים מיליגרם כמה חודשים, ורק אז להתחיל לחשב את המשך הדרך. כלומר, התכנון הוא שבעוד כעשרה חודשים עד שנה אהיה על 30 מיליגרם ליום (במקום שישים). אני חושבת שיותר איטי ויסודי ושקול והדרגתי מזה לא יכול להיות.
והוא גם גיבה אותי.
על כל פנים, בדרך כלל על כל שאלה שאני שואלת אותו הוא אומר לי בגילוי לב ש"אנחנו לא באמת יודעים".
אז בשביל מה ללכת אליו.
הם באמת לא יודעים. וזה נחשב מדע!!!!
מי שלוקח כדורים וטוב לו עם זה, אני לא רוצה לערער אותו.
אבל מי שלוקח כדורים ורע לו עם זה, יכול לפנות אלי לעצות לגמילה. פשוט צברתי כבר הרבה ניסיון.
דרך אגב, אני מדברת על סימבלטה.
האם יש למישהו ניסיון בלקיחה ו/או בגמילה מסימבלטה ויכול/ה לספר לי מנסיונו?.... מאוד אשמח.
תודה רבה.
תודה לכןם שאתןם פה.
