אוהו, אני שוקעת!!! טריגר!

[שירה כמים]

אוהו, אני שוקעת!!! טריגר!

החג הזה...
אותו בכלל לא הבאתי בחשבון....
לא משפחה.. לא חברים... כלום!
החבר היחיד שיש לי, יש לו משפחה אז הוא נעלם לגמרי, וממילא תמך בי בימים של הטירוף לפני האחרונים....
חברה מהעבר שחידשנו קשר לאחרונה אמרה כבר לפני כמה ימים ש ניפגש וכולי... בקיצור, נעלמה. לא חוזרת אאלי לאסאםאסים. לא בווטסאפ. לא בפייסבוק. פשוט לא עונה. ושוב אני מרגישה נמחקת, שזה הטריגר של חיי שמוחקים אותי.
ועוד רשימות של אנשים ועוד רשימות של אנשים.
אני יודעת שאני אולי בדרך.... אבל זה קשה...
ואולי אני לא מסוגלת בגילי הכה מופלג - מתקרבת לשישים - לפרוץ את מעגל הפלדה של הבידוד שמקיף אותי?....
ואז ישר המחשבה שככה אני לא רוצה לחיות את שארית חיי ואז ישר למחשבות אובדניות.
ואני לא רוצה ללכת לשם.
אפילו כאן אף אחד לא מיילל שהוא לבד וקשה לו.
אני מרגישה האדם הכי בודד בעולם.
ואולי זה כבר אי אפשר אחרת.
אולי באמת כבר מאוחר מדי.
אני מנסה להחזיק ולעצור את המחשבות האלה מלפרוץ.
אבל כל כך נעלבתי מהחברה הזאת שנעלמה.
והחבר שלי שידבר איתי אחרי החג... אני לא יודעת איך להתגבר על המקום הפגוע שלא חשב עלי.
והוא יודע שאני זקוקה.
אני נטל על אנשים.
נטל.
וככה אני כל החיים.
בגלל שאני באמת זקוקה.
ואני לא באמת יודעת איך ואיפה עושים חברים.
ובעצם אני נזכרת כמה היו לי, ואיזה רגעים של כיף היו, ואני הרסתי הכול במו ידיי.
ואני גם לא רוצה להתחיל להלקות את עצמי.
יש כאן עוד מישהו שיושב לבד בחג, או שאני הביזארית היחידה?.....

 

[הקוסמת הורודה]

אני רק אגיד שמותר לאנשים להעלם

עדיף שיסבירו למה אבל לפעמים אנשים צריכים הפסקות וזה לגיטימי בהחלט ולגבי הידיד אין מה לעשות להפנים שהוא עוזר ותומך אבל יש לו עוד חיים חוץ ממך.
ולגבי מחיקה חלק מקשרים עם אנשים זה תחושת דחייה /מחיקה . כמובן שלא צריך להתחבר לאנשים שדוחים /מוחקים באופן סדרתי אבל זה חלק מהתקשורת פעם אפשר פעם אי אפשר לא תמיד הרצונות מתואמים. פעם אחרים מרגישים נטל כי אין קיבולת ואין כוח אליהם ופעם לא.
אם תצליחי להתרגל לרעיונות האילו אולי תוכלי לשרוד קשרים בלי להיות מטורגרת מהם.

 

[שירה כמים]

טוב שאת כותבת לי את הקוטל הזה המפוכח קוסמת

כי הוא מזכיר לי...
ולפחות עוזר לי לגבי הקשר עם החבר הזה.
זה נכון.
הזכרת לי שרק לפני כמה זמן הוא הרגיש דחוי על ידי, שרציתי קצת לרדת מהאינטנסיביות של הקשר.
אז תודה רבה.
מצד שני, החברה הזאת היא לא מישהי שמדי פעם נעלמת קצת. היא מישהי שכבר עשתה את זה. זה בקיצור פוגע. זה לא שזה קשר יציב ויש פה ושם התרחקויות.
היא גםלא חברת הווה אלא חברת עבר שחודש הקשר ועושה שוב את מה שעשתה לפני עשר שנים.
אבל אני לא יכולה להתגבר על תחושת הבדידות.
ולא בגלל אנשים.
בגלל שאני.
איזה מטומטמת הייתי!!!!!
כשאנטי נזכרת איך הגעתי לטיפול...תמיד הייתי אומרת "הגעתי במצב נוראי והיא הצילה אותי".
אבל אז עוד הייתי מזמינה אלי אנשים לחגים ובכלל, הייתי מתארחת לפעמים... ועם השנים הפכתי יותר ויותר בודדה ותלויה בה בחגים.
ורק עכשיו אני קולטת את זה.
איזה מטומטמת (כן אופירה אני יורדת על עצמי, אין מה לעשות, אני רמגישה מטומטמת עכשיו) - עוד צלצלתי בשנה הראשונה או השנייה בפסח להגיד לה תודה , שאני מארחת אצלי חברים ושטוב לי.
אני כזאת מטומטמת!!!!
רק היום, אחרי כעשרים וחמש שנה אני מבינה שזאת הייתי אני, ועםפ השנים ניתקתי קשרים כי זאת "בת זונה" (כן, זה מה שהיא אמרה על חברה אחתץ שלי שלא הזמינה אותי לליל הסדר) ואיכשהו כולם לא מספיק בסדר אז יותר טוב שהנסיכה תישאר לבדה.\
אלא שהנסיכה הזדקנה והיא עדיין יושבת לבדה
ואין כבר את הפסיכולוגית שתדבר איתה בערבי החג ובימי החג ותרים אותה מהדיכאון, כי הנה היא, הפסיכולוגית המעולה והנפלאה והאלטרואיסטית והיחידה שיכולה לאהוב אותה נשארת איתה.
אני רק עכשיו קולטת... ככל שעובר הזצמן אני יותר ויותר קולטת איזה נזק היא גרמה לי.
עשרים שנה הייתי לבד בחגים ומדברת איתה בטלפון.
הייתי כמו המאהבת של הגבר הנשוי.
אני יודעת שאני עכשיו ברחמים עצמיים.
בבקשה לא לרדת עלי כדי לנער אותי כי ממש קשה לי.

 

[חני5511]

לשירה כמים

את נשמע אישה מדהימה אינטלגנטית ועם הרבה רגש ועוצמה
אני ממש מבינה אותך ומבינה את המצב ואת התחושות האלה ויותר מזה אף אחד לא במקומך ולא מרגיש כנראה מה את עוברת או זקוקה לו רק את בעצמך יודעת ורק את יכולה להבין את עצמך הכי טוב , אני רק יכולה לומר לך שאני גם במקום הזה מה שכן לי אין חברים או שהתרחקו או שאני התרחקתי לא יודעת כבר זה כמו בור כזה ששוקעים בו כל עוד ממלאים אותו ברחמים עצמיים ופה התחלתי לעשות עבודה על עצמי כי נוכחתי לגלות שאת הבור שלי האנשים זורקים בו זבל וליכולוך מציעה לך כמוני שאת הבור״ שלך תמלאי בהרבה אהבה עצמית לא חסר דרכים אם את רוצה עצות את יכולה לפנות אלי אני אשלח לך בפרטי . לפעמים אנחנו מצפים שאנשים יבינו אותנו או יפיגו לנו את הבדידות שאנו נמצאים בה אבל לכל אחד יש את הבור משל עצמו נוכחתי לגלות שיש המון אנשים שקשה להם והם מאוד חלשים וזה קשה להם להכיל או שהם בעצמם מתמודדים עם דברים משלהם . תמצאי אנשים חברים אפילו אחד או מקום מסויים של אנשים שלא יאכזבו אותך את אישה חכמה חזקה שכנראה עברה בחיים לא מעט לא מגיע לך שתיפגעי או שתתאכזבי תבחרי את האנשים שימלאו אותך בטוב ובהבנה ושיהיו שם לצידך כי לזה את זקוקה
אני כותבת מתוך תחושותיי גם

 

[שירה כמים]

חני היי

תודה רבה על העידוד והמילים הטובות.
אני מרגישה שאת מדברת מתוך עצמך גם.
כן, אני לא מחפשת מיליון בני אדם אם יהיה לי עוד בנאדם אחד או שניים טובים לי, זה יהיה מספק.
אני מאוד מנסה לדבר אל עצמי יפה.... להיות טובה אל עצמי.
איבדתי את החוט לזה, אני מודה.
אשמח לקבל ממך עצות וכותבת לך באופן אישי.
תדוה רבה
ומקווה שגם את תרגישי טוב

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

אולי תצטרפי למועדון לאנשים בגילך ושם תכירי חברים. השקיעי גם בקשרים הנוכחיים שלך ואל תיתני שייהרסו, דברי עם חברים ותיזמי קשרים ושיחות. אפשר ליהנות מהחג גם עם מעט אנשים. אגב, מה קרה למשפחה שלך, האם הם מתו? מקווה שלא. חשוב לשמור על יחסים טובים ככל האפשר עם המשפחה.

 

[שירה כמים]

פילוסוף, אני כרגע מדוכאת דיי, לא אפתח את נושא המשפחה הכה

מדכא בפני עצמו.
תודה

 

[פילוסוף רוחני33]

תרגישי טוב

 

[אופירA]

תקופות של בדידות זכורות לי היטב

זה סבל קשה מאוד. זה גם שואב אותך למערבולת של מחשבות שליליות וכל הירידות על עצמך. אני מאוד מבינה אותך.
זה איכס גדול.

אינך נטל על אף אחד. לא הפלת את עצמך בכפייה על איש בחג. עובדה, נשארת לבד.
קחי את עצמך, תחליטי שיש לך הרבה מה לתת לחברה, לאנשים מסוימים, שאינך נטל אלא ברכה לעולם, ותתחילי לחיות. מעכשיו.
דברי עם אנשים בסביבת המגורים, במכולת, בשכונה. חפשי מועדון, מתנ"ס (יש פעילויות המיועדות לנשים מגיל 50 ומעלה במיוחד). אולי יש קבוצת הליכה עירונית או מאורגנת אחרת באיזור שלכם. אולי חוג טיולים בארץ לפנויים פנויות. לא מוכרחים שם ליצור קשר לנישואין, אפשר רק ללכת לטיול.
או כל סוגי החוגים - בכל נושא שמעניין אותך.

אל תלכי למקומות האלה במטרה למצוא חברה ולא להיות לבד. תלכי למקומות האלה במטרה להעניק לחברה את האישיות המיוחדת שלך. לבטא את עצמך.
את צריכה לעשות, לפעול למען סיום הבידוד החברתי. תחשבי שעברת היום לארץ זרה ואת לא מכירה עדיין אף אחד. מהיום תכירי.

 

[שירה כמים]

תודה אופירה על העידוד

נכון, אני מאוד משתדלתלא להיות נטל על אף אחד.
וכל העצות שנתת, הן נשמעות יפות מאוד בתיאוריה אבל אני לא יכולה לממש אותן.
אני עובדת הרבה, יש לי חרדות חברתיות, במעו זמן שיש לי כשמתאפשר אני הולכת לסדנאות בתחומים שלי... איכשהו לא נוצר שום קשר משמעותי עם אף אחד.
אולי עוד ייווצר... אמן. צחזיקי אצבעות

 

[סהר-תמיכה]

לנסות למרות הניסיון ובזכותו

שירה יקרה,
אני מבינה שאת דואגת שבגלל גילך את לא יכולה ליצור עוד חברויות וקשרים, ומאוכזבת גם מהחבר וגם מהחברה שנעלמה. אולי את לא סומכת על עצמך שאת יכולה ליצור קשרים חדשים שיחזיקו מעמד לאורך זמן ולשבור את מעגל הבדידות, בגלל ניסיון העבר. עם זאת, אולי ניסיון, גם אם הוא רע, הוא בכל זאת ניסיון? אולי אפשר ללמוד גם מה"לא", לא רק מה"כן"? כי ההרגשה שאני מקבלת ממך היא שאת לא מספיק בטוחה בעצמך, אולי, כדי ליצור את הקשרים, ושאת מאשימה את עצמך בכך שהתפרקו. ואולי את מרגישה מנותקת מהחברה ושבשלב מסויים זה כבר לא אפשרי לבנות עולם חברתי חדש, ושאפילו אם אפשר, את לא ממש יודעת איך, כי אם תינתן לך האפשרות את אולי "תהרסי את זה".
מצד שני, אולי את עשויה לגלות שאינך היחידה שמרגישה כפי שאת מרגישה. ואולי שווה לחפש דרכים למצוא אנשים נוספים, בין אם הקשרים יעלו יפה ובין אם לא. אולי כי זה חשוב לך מספיק. למרות הניסיון ובזכות הניסיון. כי אולי את מרגישה גם געגועים לקשרים שהיו ונגמרו, ואולי, למרות הפחדים, את אולי מבטאת כאן שבעצם עדיף לנסות ולהתאכזב מאשר לא לנסות בכלל, או שעדיף קשר שלא מצליח מאשר להישאר ללא קשרים. אולי אין גיל למי שמחפש קשרים משמעותיים, ואין "סוף הדרך" למי שמרגיש לבד. אולי שווה לחשוב על מסגרות תמיכה או פנאי.
מה דעתך?

שלך,
מתנדבת סה"ר.

 

[שירה כמים]

כתבת יפה,חכם ומעודד סהרית.

תודה רבה

 

[שחר חרישי]

חגים לבד זה באמת קשה

כשהילדים שלי לא איתי גם אני צריכה להילחם כדי לא לשקוע... מאוד מבינה אותך ומאוד מבינה את תחושת האובדן שאת מרגישה, מול כל ההזדמנויות שהוחמצו והדלתות שהיו רבות ופתוחות ועכשיו אינן.
אבל זה נכון מה שאנשים כאן כתבו לך, במיוחד אופירה - את יכולה ליצור לעצמך חברה. גם בגילך. יכוחה לחפש כל מני פעילויות שמעניינות אותך ודרכן להכיר אנשים. ולפעמים הנס הזה קורה. לפעמים נוצרת חברות במפתיע.
וגם אם בינתיים עוד לא - האתגר הוא לזכור ולחוות שיש לך את עצמך. גם בחג. וזה לא מעט. ואת לא נמחקת כשאנשים מתרחקים, מכל סיבה שהיא. את שם, ואת שווה, ואת תמצאי את הדרך שלך לציין ולהרגיש את החג, גם אם זה כרגע לא כמו שהיית רוצה...


(אני מדברת על חגים בכלל, לא על החג שבדיוק עבר, כמובן. אבל בקשר אליו: איך היה, בסוף? מה עשית?)

 

[שירה כמים]

תודה שחרית שאת מבינה והניסוחים שלך כמעט תמיד ככ מדוייקים

וגורמים לי להקלה מסויימת.
אני עושה דברים שמעניינים אותי... ופוגשת קצת אנשים...לפעמים יותר לפעמים פחות.... אבל כמו שכתבת זה צריך להיות נס.... אני מחכה לנס. עכשיו הרמתי ידיים לשמיים וקראתי בקול שלוש פעמים: נס, בוא.
אולי אני צריכה לקרוא שלוש מאות פעמים או שלושת אלפים.
אני רוצה להתעודד.
אני חייבת להתעודד.

 

[מישהי1632]

את לא נטל, אני אוהבת לקרוא אותך

וגם אני סובלת מבדידות, בכלל ובחגים בפרט, למרות הבעל וילדים גדולים. אני יכולה לספר לך, למשל, על החוגים לריקודי עם שאני הולכת אליהם, מקום שאפשר לבוא אליו לבד ולפגוש אנשים, ויש שם המון נשים בסביבות הגילאים שלנו (אני בגילך) ויותר מבוגרות, בכול הסטטוסים המשפחתיים. ויש להם סופי שבוע של ריקודים, והפלגות נופש, והן הולכות יחד להופעות. אני, אישית, לא נוהגת בגלל בעיות בריאות וזה מאד מקשה עלי להגיע למקומות, ואני מתקשה ליצור קשר עם אנשים, אבל מי שמתקשרת, בריאה וניידת יכולה למצוא חברות ועיסוק במקום כזה. כך גם בחדרי כושר והחוגים שלהם, ויש חדרי כושר שפעילים בשבתות וחגים. וקלאב 50, וטיולים ואגדות, ובטח עוד.

 

[שירה כמים]

תודה לכולכן. נאחזת במילים שלכן כדי לנסות לקום מהמיטה

בה אני רובצת כבר כמה ימים
ולנסות לחזור לתפקד.
תודה לכל מה שכתבתן...אכתוב אגיב יותר מאוחר

 

[שירה כמים]

מישהי, תודה ואניגם שמחה שאתכותבת כאןומשתפת/גם לאופירה ולכולן

כמובן כל העניין החברתי מאוד לא פשוט לי בלשון המעטה
.
אם אליה הגעתי לפני 26 שנה עם חששות חברתיים, אז יצאתי ממנה עם חרדות חברתיות.
מאוד לא פשוט לי קשרים, יש לי כבר חוסר אמון נוראי ביכולות שלי, כי היא פשוט שברה את האמון שלי בעצמי.
אני גם עובדת לךא מעט לפרנסתי, אין לי יותר מדי זמן, ובטח שאין לי כסף.
ואני עוטשה כמה דברים.
צי קונג, ויוצאת עם הכלבה ומדי פעם הולכת לסדנאות.
אבל אני לא איזה פנסיונרית שיכולה לשייט לה ברוגע מחוג לחוג.
חוץ מזה, החוסר שלי קיים.
הרבה מקבלים ונותנים פה עצות של ללכת לחוגים ובלי ציפיות.
אבל יש לי ציפיות.
אני לא יכולה להתכחש.
אפשר ללכת כל החיים להמון חוגים ולהיות בודד. כמוני.
אולי זה משהו פנימי שצריך להיפתח.
אני מאוד מסתובבת במקומות שמעניינים אותי ברמה של תשוקה, שקשורה לאמנות שלי. מזה נהיה לי חבר טוב אחד כבר שלוש שנים (הישג בשבילי שהצלחתי לשמור על קשר פחות או יותר יציב ודי אינטנסיבי - נםגשים אחת בשבוןע לפחות - במשך ככ הרבה זמן). אני מקווה שפשוט להמשיך לחיות ולעשות מה שאני אוהבת וזה יגיעכ. אבל בינתיים, קשה. ובודד. מנסה כעת לגרד ממני את שאריות המרירות, הרחמים העצמיים,העצבים, העייפות והתסכול הנוראיים שדבקו בי בחג.

 

[שירה כמים]

מה כן הצלחתי לעשות היום? (ניסיון לעודד את רוחי)

כמה שיחות טלפון חשובות שקשורות לעבודה
מעט תרגילים בית
הלכתי לשיעור צי קונג
העמדתי מדיח כלים
דיברתי בטלפון בניסיון (שלא צלח) להתעודד
השגתי הסכמה של המרכז לנםפגעי כתות שאם אפתח פורום הם יפרסמו אותו
הלכתי לסנדלר
השתדלתי לדבר ברוח טובה ובכבוד עם כל מי שסבב אותי
נו, בכל זאת הצלחתי כמה דברים היום על אף הכול.
ומחר יום חדש.

 

[שירה כמים]

אני פשוט באבל נוראי

זה הרגע שאני מרגישה כל מה שאני צריכה זה חיבוק
מילה טובה
הייתי ארבע שנים בהלם
ועכשיו באמת הגיע הזמן לצאת מההלם
אני לא יוצאת ממנו.
אטני לא מאמינה שזאת האישה הנפלאה שפגשתי פעם ושהייתה מוכנה לעשות בשבילי כל כך הרבה.
בכתות קוראים לזה "הפצצת אהבה".
אני לא יכולה להאמין.
הכול אני כבר יודעת.
רק הגרעין של הלב שלי עדיין מסרב לקבל את זה.
זה לא יתכן.
עוד רגע היא תצלצל ותגיד שהכול היה טעות אחת גדולה.
איזה אי הבנה.
או ש, כמו בחלומות שלי על אימא שלי, רק אמרו לי שהיא מתה אבל היא הייתה חיה כל השנים.
כל כך קשה לי.
אני שואלת את עצמי אם עשיתי נכון שעזבתי את הטיפול, ואולי אני בכל זאת חייבת טיפול כעת.
אבל יש לי כזה אנטי.
וברור שאחרי שאני כמעט כל החיים שלי בטיפול תהיה לי תחושת ריקנות ותופת כשאני בלי טיפול.
והכי הכי - חוסר אמון בעצמי וביכולת שלי להסתדר לבדי.
החג הזה פשוט דרדר אותי עמוקות.
הצי קונג עשה לי קצת יותר טוב אבל כשחזרתי הביתה שוב התנחשלתי אל התהום.
תודה שאתם פה.
עוזרים לי לא להגיע לתחתית.
זה לא מובן מאליו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
האמת שכבר צלצלתי לאיזה פסיכולוג שמתמחה בנפגעי כתות לפני כשבוע והוא לא חזר אלי. ואני לאצלצלתי שוסב כי אני ממש לא בטוחה שאני רוצה.
מה שבטוח, אם לחזור לטיפול אז לא אל הםסיכולוגית החדשה, שהייתה מצויינת, אבל מיציתי.
היא לא באמת מבינה מה קרה ביני ובין ע.
נדמה לי שהיא הייתה המומה מזה שע' [הפסיכולוגית המיתולוגית] לא הסכימה לדבר איתה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני פשוט מרגישה שאני משוגעת מבדידות כרגע. אני בתוך הילדה ששוב עזבו אותה ו/שוב מתנהגים כאילו היא אשמה. אני בכלל עוד לא חזרתי להיות מבוגרת. אני פצועה. כל כך פצועה.
מה שהכי הורס אותי זה איך היא יכולה לעשות לי בכוונה תחילה את הדבר הכי פוגע!!!
איך היא יכולה להיעלם לי, לשחזקר לי את הפגיעה מבני משפחתי הקרובים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מתנצלת אם אני מעיקה.
אני חוששת שאעלה על העצבים כי הרי ברור מה צריך לעשות ולמה אני לא מצליחה לחהביא את ההיגיון אל הרגש.
למה אני עדיין ממשיכה להתאבל עליה.
אבל ככה זה עכשיו.
אני עוד לא יוצאת מהההלם.
ומבינה דברים חדשים.
דברים שלא הבנתי קודם.
מבינה למה שקעתי....
טוב, אני עוצרת.
ואין מה לעשות. אם בינתיים אני צריכה לשתות מכאב כאילו הייתי פצע ענקי, אז אין לי כוח גכם לרדת על עצמי על זה.
העניין שאני זקוקה לתמיכה אבל לא רוצה טיפול.
לא רוצה!!!!!!!
לא עוד פעם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סליחה אם ניפחתי את הראש.
הימים באמת קשים במיוחד.
ותודה למצי שקראה.

 

[שירה כמים]

נדמה לי שאני מתחילה להתאושש

ולו בגלל שחוזרים לשיגרה
ובשיגרה יש דברים טובים ויפים גם...
אני יודעת שזה לא סוף פסוק.
אני יודעת שיש לי הכרעות לקבל:
האם להגיש תלונה.
והאם עלי לחזור לטיפול או שזה טבעי שיהיו ימים קשים וחוסר אונים ובדידות.
האם אני יכולה למצוא דרכים אחרות של תמיכה בתקופה הזאת על כל ההחלטות שאחליט בה.
אבל כרגע המחשבות שוב טיפה יותר חיוביות.
נזכרת קצת בדברים הטובים.
יש.
תודה לכן