אוהו, אני שוקעת!!! טריגר!
החג הזה...
אותו בכלל לא הבאתי בחשבון....
לא משפחה.. לא חברים... כלום!
החבר היחיד שיש לי, יש לו משפחה אז הוא נעלם לגמרי, וממילא תמך בי בימים של הטירוף לפני האחרונים....
חברה מהעבר שחידשנו קשר לאחרונה אמרה כבר לפני כמה ימים ש ניפגש וכולי... בקיצור, נעלמה. לא חוזרת אאלי לאסאםאסים. לא בווטסאפ. לא בפייסבוק. פשוט לא עונה. ושוב אני מרגישה נמחקת, שזה הטריגר של חיי שמוחקים אותי.
ועוד רשימות של אנשים ועוד רשימות של אנשים.
אני יודעת שאני אולי בדרך.... אבל זה קשה...
ואולי אני לא מסוגלת בגילי הכה מופלג - מתקרבת לשישים - לפרוץ את מעגל הפלדה של הבידוד שמקיף אותי?....
ואז ישר המחשבה שככה אני לא רוצה לחיות את שארית חיי ואז ישר למחשבות אובדניות.
ואני לא רוצה ללכת לשם.
אפילו כאן אף אחד לא מיילל שהוא לבד וקשה לו.
אני מרגישה האדם הכי בודד בעולם.
ואולי זה כבר אי אפשר אחרת.
אולי באמת כבר מאוחר מדי.
אני מנסה להחזיק ולעצור את המחשבות האלה מלפרוץ.
אבל כל כך נעלבתי מהחברה הזאת שנעלמה.
והחבר שלי שידבר איתי אחרי החג... אני לא יודעת איך להתגבר על המקום הפגוע שלא חשב עלי.
והוא יודע שאני זקוקה.
אני נטל על אנשים.
נטל.
וככה אני כל החיים.
בגלל שאני באמת זקוקה.
ואני לא באמת יודעת איך ואיפה עושים חברים.
ובעצם אני נזכרת כמה היו לי, ואיזה רגעים של כיף היו, ואני הרסתי הכול במו ידיי.
ואני גם לא רוצה להתחיל להלקות את עצמי.
יש כאן עוד מישהו שיושב לבד בחג, או שאני הביזארית היחידה?.....
החג הזה...
אותו בכלל לא הבאתי בחשבון....
לא משפחה.. לא חברים... כלום!
החבר היחיד שיש לי, יש לו משפחה אז הוא נעלם לגמרי, וממילא תמך בי בימים של הטירוף לפני האחרונים....
חברה מהעבר שחידשנו קשר לאחרונה אמרה כבר לפני כמה ימים ש ניפגש וכולי... בקיצור, נעלמה. לא חוזרת אאלי לאסאםאסים. לא בווטסאפ. לא בפייסבוק. פשוט לא עונה. ושוב אני מרגישה נמחקת, שזה הטריגר של חיי שמוחקים אותי.
ועוד רשימות של אנשים ועוד רשימות של אנשים.
אני יודעת שאני אולי בדרך.... אבל זה קשה...
ואולי אני לא מסוגלת בגילי הכה מופלג - מתקרבת לשישים - לפרוץ את מעגל הפלדה של הבידוד שמקיף אותי?....
ואז ישר המחשבה שככה אני לא רוצה לחיות את שארית חיי ואז ישר למחשבות אובדניות.
ואני לא רוצה ללכת לשם.
אפילו כאן אף אחד לא מיילל שהוא לבד וקשה לו.
אני מרגישה האדם הכי בודד בעולם.
ואולי זה כבר אי אפשר אחרת.
אולי באמת כבר מאוחר מדי.
אני מנסה להחזיק ולעצור את המחשבות האלה מלפרוץ.
אבל כל כך נעלבתי מהחברה הזאת שנעלמה.
והחבר שלי שידבר איתי אחרי החג... אני לא יודעת איך להתגבר על המקום הפגוע שלא חשב עלי.
והוא יודע שאני זקוקה.
אני נטל על אנשים.
נטל.
וככה אני כל החיים.
בגלל שאני באמת זקוקה.
ואני לא באמת יודעת איך ואיפה עושים חברים.
ובעצם אני נזכרת כמה היו לי, ואיזה רגעים של כיף היו, ואני הרסתי הכול במו ידיי.
ואני גם לא רוצה להתחיל להלקות את עצמי.
יש כאן עוד מישהו שיושב לבד בחג, או שאני הביזארית היחידה?.....