אחרי ימים של יסורים ותופת, נראה לי שהחלטתי להגיש תלונה

אחרי ימים של יסורים ותופת, נראה לי שהחלטתי להגיש תלונה

זה האסאםאס שכתבתי לה הלילה:

מכתב אחרון לע'

נשלח ב14 במאי באחת עשרה בלילה באסאםאס

ע' שלום.

ארבע שנים אני מנסה להחלים ממך.

מהן שלוש שנים הייתי בטיפול מוצלח.

אבל את הפצע והשחזור הוא לא הצליח לסגור.

הייתה לי עוד תקווה אחרונה שתסכימי לעשות איתי איזה סגירה אם א' [המטפלת האחרונה שלי] תדבר איתך.

אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני בקשר עם אישה נוספת שהייתה מטופלת שלך ונפגעה ממך באותם אופנים.

אני לא יודעת איך עולה על דעתך שאוכל לשאת מחיקה כזאת בפעם השנייה בחיי ולשתוק.

האופציה היא או להתאבד או להגיש נגדך תלונה.

לצערי את לא משאירה לי ברירה..

אני ממש לא רוצה לפגוע בך, אבל לא יתכן מבחינתי שלא תקחי אחריות, ומאהבה והערצה תעברי למחיקה והתעלמות אכזרית, שאת יודעת שהם שחזור של בית הוריי.

אני נותנת לך הזדמנות אחרונה ליצור איתי קשר עד מחר בבוקר.

אני מודה לך על כל הטוב שקיבלתי ממך.

מבקשת להחזיר לך את כל התעתוע ואת כל הרע.

מקווה לטוב עבור שתינו.

בכל זאת, ולמרות כל הרע והבלתי נסבל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אודה לכןם לכל התייחסות תומכת
 
שירה, את לא צריכה את ה"סליחה" שלה!!!

את לא צריכה את בקשת הסילחה שלה, את לא צריכה את קבלת האחריות שלה, את לא צריכה שהיא תעשה סגירה איתך, את לא צריכה שום דבר ממנה!! אם היא היתה אדם שלוקח אחריות ועושה סגירות וכו' - היא לא היתה אדם שמושך מטופל 22 שנה ומונע ממנו להתפתח וכו'. נכון?
תלונה תחליטי אחר כך אם את צריכה להגיש (לדעתי - צריכה) - אבל לא מהסיבות האלה, לא כי היא לא מוכנה לעשות איתך סגירה. בניגוד לפעם ההיא שהיית ילדה קטנה ופגעו בך ומחקו אותך - הפעם הזאת את אישה בוגרת, ואי אפשר למחוק אותך, ואת לא תלויה כבר בדמות האם הפוגענית הזאת, שתיקח סוף סוף אחריות ותתקן. *יש לך את עצמך!* יש לך את עצמך, שירה. זה מה שאת צריכהלזכור, לשנן, להפנים. זה מה שיהפוך את הכל לפחות טראומטי. הכאב יישאר, אבל את תוכלי לו. כי את קיימת, ויש לזה את מלוא העוצמה והתוקף. את כאן, ואת איתך, ואת חזקה יותר מכל מי שבשל קטנותו ניסה לשעבד אותך או להקטין אותך או להתעלם ממך ולמחוק אותך. זה לא הצליח וזה לא יצליח להם. את כאן. מתחת לשמים. נושמת, צוחקת, מתבוננת. בוכה וכואבת גם. את כאן.
 

אופירA

New member
מנהל
כל מילה!

היא עבריינית, לא יכולה לקחת אחריות.
למה שתרצי לעשות איתה סגירה? איזו סגירה תפצה אותך על כך ששעבדה אותך עשרות שנים?
נראה שיותר מפריע לך שהיא נטשה אותך מאשר ששעבדה אותך. ואת רוצה את הקשר, כשאת קוראת לזה "סגירה".
למה שתרצי קשר איתה? כדי שתשעבד אותך שוב? את לא מחוסנת מספיק כדי לא להשתעבד מחדש. את זו שצריכה להיות מעוניינת בנתק מוחלט ממנה.
ובוודאי שאת צריכה להיות מעוניינת להגיש נגדה תלונה.

להתאבד? למה לכל הרוחות? לא מספיק חיים נלקחו ממך, שאת לא רוצה להרוויח את החיים מעכשיו והלאה?
למה האלטרנטיבה היא או התאבדות או תלונה? תחשבי על זה טוב. אין בכלל קשר. למה את מרגישה כך?
למה את לא יכולה לקבל בהבנה את העובדה שילדה שננטשה כל כך באכזריות ע"י הוריה, תפתח הפרעה אישיותית שגורמת לה להשתעבד לאנשים ולהיות תלותית רגשית בהם? למה את לא מבינה את עצמך שאיפשרת לפסיכולוגית לנצל את חולשתך? וכי יכולת להגן על עצמך?

תרצי לחיות. את ראויה לכך.
נתקי את הזהות שלך מאלו שפגעו בך כל חייך. לא משנה כמה ארוכים הם היו עד כה, החיים הפגועים.
תהיי מהיום של עצמך. תחיי את עצמך.
 
אופירה ושחרית,היי

תודה על התגובות שלכן אבל, חברות יקרות, אני מרגישה שאתן מכניסות אותי לעמדת התגוננות.
אתן שואלות אותי למה אני מרגישה איקס ומסבירות לי למה אני צריכה להרגיש ווי.
אבל אני לא יכולה.
יקירותיי. מה שאני רמגישה זה מה שאני מרגישה.
רצוי היה...
בעולם אידיאלי הייתי...
ולא, אני לא רוצה להיות משועבדת לה, אופירה, ושימי לב שאת קצת מאשימה אותי שזה קרה בגללי ובגלל האופי התלותי שלי.
קשה לי לשמוע את זה.
מה גם שהיום דיברתי עם שתי נשים נוספות שהיו מטופלות שלה:
האחת מספרת סיפור דומה מאוד לזה שלי ושל ר': אחרי עשר שנים סיימה את הטיפול בנסיונות התאבדות, בחיתוכים של הגוף, בלי כסף, בלי חברים.
והאחרת מספרת איזה נפלאה היא הייתה, אין לה מילה אחת רעה להגיד עליה והיא "הצילה לה את החיים".
אני נורא מבקשת חברות, היות שאתן די היחידות כאן שיש לכן כוחות לתמוך בי בדבר הזה שכנמראה מאוד מפחיד אנשים, אל תגידו לי מה עלי לעשות, ובטח לא מה עלי להרגיש.
אלה פנטזיות שלכן.
אין לזה קשר למציאות.
המציאות שלי כל כך מורכבת, ואני צריכה למצוא את הדרך היחודית שלי לסיים את זה.
אני מבקשת. תבטחו בי.
אני מרגישה שאני מתקרבת לסאגה שתסיים את הסיפור הזה [סיום לא מלא, חלקי בהחלט, אבל תךסיים אולי את החלק הכי נורא של הסבל הנוראי שאני עוברת].
זה יכול לקחת חודש, וזה יכול לקחת שנה.
התמיכה שלכן מאוד חשובה לי.
בבקשה תסמכו עלי.
גם כשאני לא סומכת על עצמי.
עד היום פעלתי ממש נכון.
הצלחתי להתנתק ממנה והייתי במשך שלוש שנים בטיפול מיטיב שלימד אותי לראשונה בחיי גבולות, ושאני לא חייבת להיות מושלמת ועוד ועוד דברים, הגעתי לכאן ואני מצליחה להישאר כאן כבר כמה שנים למרות שגם כאן לא תמיד קל, כידוע וזכור לכן בטח.
בבקשה תסמכו עלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני צריכה לעשות משהו של משמעות מכל זה.
לא יתכן בעיניי שפשוט נדפקתי פעם אחת בבית הוריי, ופעם אחת בחדר הטיפולים ופשוט איכשהו אשרוד את זה ואמשיך הלאה.
לא מקובל עלי שהיא אומרת "אז פישלתי אבל עשיתי גם דברים טובים."
אל תבקשו ממני להשלים עם זה, כי אין לי נכונות להשלים עם זה.
אל תגידו לי שאני לא מחוקה כשאני מרגישה מחוקה ונעלמת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מתי אני מרגישה לא מחוקה?
כשאני פועלת ומנסה לעשות מזה משהו של משמעות....
עכשיו אני מנסה.
זה הרגע.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני במשבר הכי נורא שלי מזה זמן רב,
אבל זה רק בגלל שאני בהתקדמות הכי גדולה שלי מזה זמן רב:
סיימתי את הטיפול.
יצרתי קשר עם עוד שלוש מטופלות שלה.
היום יצרתי קשר גם עם הפסיכיאטרית (את זה לא שיתפתי כאן) שגם היא הייתה חלק מהעניין והדיכוי, והתגובה הדוחה והקרה והאדישה שלה [אחרי שהייתי אצלה שבע שנים בטיפול] הבהירה לי שאין עם מי לדבר.
חברות, קשה לי נורא כי אני מתמודדת עם הכי נורא עכשיו.
וכדי לא להיות נמחקת אני צריכה להשמיע את קולי.
אני צריכה לעשות משהו.
ואני לא רוצה להתגונן למה אני חושבת על התאבדות או למה אני נותנת לה למחוק אותי.
אלה ההרגשות שלי.
וכדי לא להיות שם אני צריכה להכיר בהן ואני צריכה לעשות משהו בעל ערך מכל הזבל הזה.
ואני מנסה.
ואני בדרך.
אנא אל תיעלבו ממני, ואופירה, גם אל תשפטי אותי.
כל אדם שפגעו בו במשך זמן כה רב היה משתוקק לצדק שייעשה, שזה לא יהיה רק כמה מילים שהיא זורקת "אז טעיתי" וזהו.
אל תתנו לי להרגיש לא מוצלחת או לא בסדר בגלל שאני לא מתאוששת.
או לא בקצב שאתן סבורות שאני אמורה.
כן, יש לה כוח למחוק אותי אחרי העשרים ושתיים שנים האלה בהתעלמות המרושעת שלה.
זה גומר אותי.
ואני הולכת לעשות מזה דברים.
בעזרת השם.
לא רוצה לשתף עדיין. אלה מחשבות נורא ראשוניות.
משאירה פתוח כרגע אם אגיש נגדה תלונה או לא.
אבל זקוקה לתמיכתכן, חברות.
אני אומרת "חברות" ומתכוונת "חברות", כי מבחינתי, בדרך המוזרה המחשבית האינטרנטית הזאת אנחנו כבר מכירות לא מעט זמן ומנסות לתמוך זו בזו.
הייתן עבורי הרבה זמן.
בבקשה תמשיכו להיות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וסליחה על הדוגמא שאתן:
היה לי ריב עם ידיד קרוב שלי לפני כמה זמן שהוא ניסה ללחוץ עלי להגיש נגדה תלונה.
ובשיא הריב אמרתי לו שהוא מזכיר לי אבא של נפגעת אונס שמתעקש שהיא תגיש תלונה נגד האנס.
חברות, אלה החיים שלי וההחלטות שאעשה עכשיו - אני אצטרך לחיות איתן.
אנא, תנו לי לעשות את ההחלטות שלי ותתמכו בי בעדינות.
יותר מדי שנים היא אמרה לי מה אני צריכה לעשות.
אני צריכה להתחבר לעצמי.
זה לא אומר שאני לא מוכנה לשמוע עצות לעשייה או לחשיבה אחרת.
אולי תנסחו אותן כשאלות?....
אבל בבקשה, תנסו לקבל קודם כול את המקום שבו אני נמצאת, עם שלל ומורכבות רגשותיי.
מקווה שתקבלו את דבריי, אולי אפילו באהבה?.....
 

מישהי1632

New member
קוראת אותך כול הזמן,

ומקווה שתמצאי את הדרך הנכונה.
רוב הזמן אני קוראת מהנייד וכיוון שאני טכנופובית לגמרי, אני לא יודעת איך לכתוב תגובות משם.
אני מבינה טוב מאד את התחושה להיות מחוקה. גם אם אינה מוצדקת, במקרה שלך. את בטוחה, שירה, שהרצון שלך להגיש תלונה נגד המטופלת או לעשות סגירה אינו סוג של רצון ליצירת קשר? אם תיאורטית, היה לך קשר קרוב אחר (ואולי יש) זה לא היה מוריד במעט את הרצון הזה? ואם את לא מצליחה להתגבר על הרצון להתלונן עליה, עשי זאת. יש בתלונה ובנקמה משהו מאד משחרר. לפעמים הייתי כותבת מכתבי תלונה ועצם כתיבת המכתב הקלה עלי...
 
מישהי, תודה רבה

רציתי להיפרד ממנה בטוב.
זה מה שרציתי.
זה לא הלך.
~~~~~~~~~~~~~
גם את מזמן לא כתבת פה ולא שיתפת, מישהי..... את לא מרגישה צורך?...
 
לא התכוונתי לשפוט או להעביר ביקורת

חשבתי שכך אחזק אותך. רציתי לתת כיוון למחשבה, וסימני הקריאה באו להביע את עוצמת השכנוע שלי במה שכתבתי, לא את מידת החיוב שלך לקבל את זה.
אני לא חושבת שאת צריכה לסלוח, וגם לא להסתפק ב"אז פישלתי", ובוודאי שסו תגובה מקוממת ומרתיחה! כל מה שרציתי הוא שלא תחשבי שאת זקוקה לאקט זה או אחר מצידה ושבלי זה את לא יכולה. זה מובן לי שאת מרגישה ככה, ועם רגש לא מתווכחים. ורגש הוא תמעד לגיטימי. אבל עם זאת - על רגש ניתן להשפיע, ניתן לדבר אליו, באמצעות המחשבה. וזה מה שניסיתי לעשות כאן. אם פגעתי אני מצטערת.
ואני יודעת שתעשי את הדבר הנכון, ושאת יודעת מה טוב עבורך ועושה את זה, לאט ובטוח.
 
שחרית יקירתי, תודה רבה רבה

ברור לי שלא התכוונת לפגוע, אלא להיפך.
וגם לא פגעת.
רק, אני רוצה וזקוקה לקבל את עצמי איפה שאני בכל רגע נתון.
היום אני מרגישה יותר טוב, לראשונה אחרי חמישה ימי תופת, אז אני מקווה שזה סימן שאני עושה עם עצמי עבודה נכונה.
הרבה רבה תודה.
ו.... אולי את רוצה גם לשתף מה שלומך?... מזמן לא שיתפת כאן..... רק אם את רוצה כמובן.....
 
ואופירה...

בבקשה אל תפרשי אותי.
כשאני רוצה סגירה אני רוצה סגירה, לא קשר.
וכן,
עברתי סיבוב ראשון קשה במשפחתי הביולוגית ולא התעמתתי.
דווקא למודת ניסיון משם, הפעם אני נחושה להתעמת ולא להישאר קורבן.
 

אופירA

New member
מנהל
אני סומכת עלייך

וגם אני לא רוצה שתיפגעי שוב.

זו לא האשמה, לטעון שיש לך הפרעה אישיותית של תלות באנשים, ושזה איפשר לה להיכנס למקום החולני הזה.
זה לא גרם לה להיות מה שהיא, אלא איפשר לה לעשות איתך מה שהיא לא היתה יכולה לעשות עם מי שאין לו תלות.
את לא אשמה שיש לך וואקום כזה של אהבה. אבל זו עובדה.
 
אופירה, תודה. אני שמחה שאת סומכת עלי

אבל אז שחררי ותסמכי עלי עד הסוף שאני לא אפול יותר לאותם מקומות שנפלתי, ושאם אפול, אמהר לקום משם.
אל תתני לי שמות מהדיאסאם. הפרעה אישיותית כזאת או אחרת.
מספיק הכתירו אותי ותייגו אותי.
אין לי שום הפרעה ולא הייתה לי שום הפרעה.הייתי מורעבת לאהבה , לא ידעתי במי לבטוח ובמי לא, היא באה תחת תואר וכותרת של מי שאמור לעשות טוב, היו לה המון מניפולציות עלי, הייתי בתקופה שבדיוק נגמלתי מאלכוהול וסמים, הייתי מאוד צעירה והמשפחה נטשה אותי.
גם מי שנופל לכתות הוא לא בהכרח בעל "הפרעה" כזאת או אחרת, מסתבר.
אופירה, האמת שזה מעליב אותי כל התיוגים האלה, בבקשה אל תשתמשי בהם יותר.
ואל תתייחסי אלי היום כאל מי שהייתי לפני עשרים וחמש שנה, כי אני לא.
והסבל הזה מחשל אותי.
כמעט הורס,
אבל מחשל.
טוב שיש לך נכונות לסמוך עלי.
בבקשה תמשיכי.
אל תסמכי ותגני עלי בו זמנית.
תסמכי עלי.
תודה על האיכפתיות.
 
יפה שבחרת להתלונן עליה

היא הזיקה לך והתעללה בך ומגיע לה עונש. לא צריך להתנצל בפניה. החברה מסודרת ויש מוסדות שדואגים להעניש את מפרי החוק.
&nbsp
&nbsp
 
פילוסוף, תודה רבה

על התמיכה

אני עוד לא החלטתי סופית שאגיש תלונה
ואני לא רוצה להעניש אותה
אני רק רוצה שתבין שהיא חוללה נזק חמור מאוד לכמה וכמה אנשים (כרגע חוץ ממני ידוע על שתיים) ושתפסיק לפגוע
זה כרגע
בשנייה הזאת
שוב תודה על התמיכה
 

אופירA

New member
מנהל
דווקא מי שגורם נזק חמור כזה

לא רוצה להבין.
ואז, מה יהיה איתך אם היא לא תרצה להבין?
הרי זו הסיבה שהיא אומרת "אז פישלתי, וגם עשיתי דברים טובים". זה בדיוק הדרך שבה היא לא רוצה להבין מה היא עשתה!
 
נכון. את צודקת.

אני חושבת שהכאב הנוראי שאני עוברת בימים האחרונים,
יחד עם התחקיר שאני עושה
שאני בעצם מראיינת מטופלות אחרות שלה
זה מקום של כוח
שאני מוכנה סופסוף לעמוד מול האמת.
ולהגיד את האמת זה דבר אחד,
ולהבין אותה שבכל זה דבר נוסף,
אבל לעכל את זה רגשית זה יסורי תופת איומים.
לוותר על הפנטזיה,
להבין שבאיזושהי דרך משונה האישה שהכי אהבה אותי בעולם, הייתה הכי רגישה אלי, הכי איכפתית, הכי מעניקה, שהייתה תחליף אם עבורי וגם חברה וגם בת זוג וגם אלוהים, ממש אלוהים מרוב שהיא הייתה [כאילו] מושלמת בשנים הראשונות, וכל כך דאגה לי לכל פרט ופרט,
להבין שהאישה הזאת דורסת אותי כבר שנים...
בשכל הבנתי.
אבל בנפש לא הצלחתי לעכל את זה.
כל פעם שעיכלתי קצת היו לי התקפי כאב איומים ונוראים.
אני חושבת שעכשיו אני מעכלת עיכול עמוק יותר.
עיכול מלא אולי לא אצליח לעכל בחיים.
אבל חושבת שעיכול רב בהרבה.
ולכן אני כל כך סובלת.
נדמה לי שהשינוי שחל בי... לא השכלתי להביא אותו לכאן... אולי אני עצמי עוד לא קולטת אותו...
עכשיו, אחרי התחקיר שעשיתי ואני יודעת שזה קרה לעוד נשים, אני... אני פוחדת לכתוב שאני לא מחכה יותר... אבל אני באמת חושבת שזאת הייתה התנפצותה של התקווה האחרונה.
ימים יגידו.
עכשיו אני רוצה לנסות להבין ולהפנים מי הייתה האישה הזרה הזאת... האישה הזאת....
קשה לילהסביר מה אני רוצה...
אני רוצה שהיא לא תפגע במישהי אחרת...
ואני חושבת על דברים קונקרטיים לעשות... עם הדברים של שלושתנו, שנפגענו ממנה...
אני עוד לא יודעת... אני בתהליך...
אבל זה שאני לא יודעת זה לא אומר שזה לא מתבשל ונבנה שם.....
אני חושבת שזאת הייתה הציפייה האחרונה... התקווה האחרונה שהתנפצה, ולכן זה כואב.
חלק ממני תמיד יחכה.
אבא שלי נפטר לפני קרוב לעשרים שנה וחלק ממני עדיין מחכה.... אבל זה חלק זניח יחסית, שכבר לא נורא מאמלל אותי... הוא מרוחק יותר ממני...
ונדמה לי שזה הכיוון שאני הולכת אליו עכשיו גם איתה....
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מטופלת אחת שלה שהייתה אצלה עשר שנים אמרה לי "אחרי שעזבתי אותה לקח לי שנתיים שהרגשתי כמו אחרי תאונת דרכים, ואז החיים שלי נהיו רק יותר טובים."
לפי החשבון הזה , והיות שאני הייתי אצלה במשך עשרים ושתים שנה, יש לי עוד שנה שלמ להרגיש כמו אחרי תאונת דרכים:)
ואולי פחות.
הללוואי ואמן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
גם אל תשכחי שהיו לי תקופות הרבה יותר טובות כבר ושאני בתהליך של לשקם את עצמי ולהעיז כל מיני דברים שלא עשיתי מזה שנים לעשות שוב.
עכשיו לקחתי לי בכוונה פסק זמן מהחיים.
ידעתי שאני חייבת םסק זמן מהחיים כדי למצוא פיתרון מקיף לכאב הזה שכל הזמן מלווה אותי, ולא לחיות על ידו ולצידו.
ואני מאמינה ש, עם כל הכאב, אני עושה את הדבר הנכון.

שוב תודה אופירה על האיכפתיות ועל הנכונות להידבר. אני מאוד מעריכה.
 
שתיים

הן מעכשיו שתיים עבורי.
זאת של השנים הראשונות: האם, החברה, בת הברית, המפרגנת, האוהבת, הדואגת, המאמינה, התומכת, זאת שתמיד שם להושיט יד, שמחלצת אותי מכל תהום, שהחיוך שלה מאיר לי את הנשמה.
וזאת של האחר כך, שנים כל כך רבות של אחר כך: האטומה, הלא מקשיבה, המניפולטיבית, המבקשת לשלוט בי, המבודדת אותי, זאת שבלי לדעת למה הייתי יוצאת ממנה ורוצה להתאבד.
ככה אני לא מפסידה את הזיכרון הטוב של האם שילדה אותי [מטאפורית]
וכן דוחה את המטפלת השולטת שכמעט הביאה אותי אל סופי.
מעכשיו הן שתיים עבורי.
אני יודעת שהזרעים של השנייה ניטעו עוד בהתחלה בראשונה: הגבולות שלא נשמרו, האמונה שלה שהיא תציל אותי, הניסיון שלה להיות הגואלת שלי. וההילפתות ההדוקה שבה נצמדתי אל החום שלה והאהבה שלה והחיוך שלה והמילים הטובות שלה והחיבוק שלה וריח הבושם שלה. בכל זה כבר קינן גרעין ההרס שיבוא.
אבל זה בכל זאת היה עדיין טוב.
והיו לה עדיין עיניים טובות, עיניים שוחרות טובתי.
ואני מעכשיו החלטתי לזכור את האישה טובת הלב הזאת - עם עובר היבריס בתוכה שלא הייתה מודעת אליו - ולשמור אותה בבטן שלי.
עובר ההיבריס שלה הלך ותפח עם השנים, ילד מפלצת בתוכה, והשתלט עליה.
והיא הייתה לאחרת.
[ותודה לאל שלמדתי את המיתולוגיה היוונית, כך שזה נותן לי כלי חיוני להבין. היבריס = חטאה, יוהרה, לנסות להיות כמו אל, מה שאדיפוס ניסה, ועל כך עקר לבסוף את עיניו].
אז מעכשיו הן שתיים בשבילי.
הזרעים ניבטו כבר בראשונה.
היא צימחה את עובר ההיבריס, ואני טיפחתי אותו בדמעותיי ובחוסר אוניי ובהזדקקות שלי אליה, אל טובה, אל חיבוקה.
אבל שם הוא עדיין כל כך קטנטן.
לא קיים כמעט.
והיא אוהבת ואהובה כל כך.
והכוונות כולן כל כך טובות - שלה ושלי, שכמעט הרגשתי שם קודש.
והעיניים שלה רכות וחמות ופתוחות.
ככה אני רוצה לזכור אותה. את ע' הראשונה שהייתה.
באהבה ובתודה.
 
אופירה, תודה יקירה... את מבינה...

תמיד מדברים על אינטגרציה...
ופתאום אני מבינה כמה כוח יש לפיצולים.
אבל הגעתי לתובנה הזאת רק אחרי שנקרע לי הלב לגזרים קטנטנים.
כנראה שאחרת לא הייתי מגיעה אליה.
 
וואו, איזה יופי...

כמה מתוק וענוג זה היה! איזה כיף שאת יכולה לשמר בתוכך את החוויה הזאת!
ולהפריד אותה מהרע...
 
כן, אני עוד לא מאמינה שזה קורה

זה מדהים.
רק נראה שזה מחזיק מעמד.
בינתיים אני הרבה יותר רגועה, אין מה להשוות בכלל!
[רק מוטרפת מעייפות מכל המסע הזה]
 
למעלה