היי
לא יודע כלכך מאיפה להתחיל
אני עוד מעט בן 31, סטודנט לחינוך מיוחד שזה תחום שאני מאוד אוהב ומתעסק בו שנים
לפני שנתיים הייתה אמורה להיות השנה האחרונה שלי
כחלק מהלימודים נתנו לנו התנסויות במסגרות שונות של חינוך מיוחד
ובשנה השלישית הגעתי לבית ספר באזור. עבדתי עם אוכלוסיות שונות בעבר אבל מודה שלא יצא לי לעבוד כלכך עם ילדים עד אז כך שזו הייתה חוויה מסקרנת ומרגשת
הגעתי לכיתה מסויימת וראיתי ילדה יושבת ליד שלחן, מסתכלת על חרוזים, מרוכזת מאוד במה שהיא עושה
שאלתי מי הילדה הזאת, אמרו לי שהיא האוטיסטית היחידה בכיתה ושעדיין "לומדים אותה", הסתכלתי עליה שוב ואמרתי לעצמי שאני אלמד אותה, שאני אהיה זה שאגרום לה להשתלב
יצא לי להיות איתה כל היום באותו יום, הרגשתי אותה, הרגשתי כמו סוג של תקשורת חדשה שאני חווה, שאני מסוגל להבין בן אדם בלי המילים
כמו שכתבתי לכם כבר עבדתי עם אנשים מיוחדים בעבר לפניה, גם כאלו שבקושי דיברו וכאלו שלא דיברו בכלל ואהבתי אותם, אהבתי אותם מאוד
גם את שאר הכיתה שלה שאיתם עבדתי מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב
אבל איתה זה היה שונה
כבר אחריי היום הראשון הרגשתי שאני מתגעגע אליה מאוד, שאני פשוט מחכה לשבוע הבא שיגיע כדי להיות איתה שוב
ומצד אחד התרגשתי מאוד, מצד שני פחדתי, כי למה אני, בחור בן 29 מרגיש כאלו רגשות לילדה בת 9, רגשות שנדמו לי אפילו כסמי רומנטיים
אבל אמרתי לעצמי שאני קולט אותה ויש לי הרבה מה לתת ואני אדאג לתת את המיטב מעצמי בשביל שהיא תשתלב הכי טוב בכיתה החדשה שלה וכך היה
הייתי שם על תקן החונך שלה וכל פעם הצלחתי להוציא ממנה יותר, שהיא תדבר יותר, תתקרב יותר לילדים האחרים, תשתף פעולה בשיעורים, תהיה חלק מהכיתה
והצלחתי בזה ואפילו לא הרגשתי שאני משתמש בכוח, סוג של נתתי לה גשר
היא עצמה מאוד נקשרה אליי, אפילו קראה לי אבא בדרכה שלה (בעזרת המכשיר שהיה לה), תיקנתי אותה כמו שהייתי צריך אבל אני לא יכול להגיד שזה לא החמיא לי וחוץ מזה הבלבול הזה היה גם אצלי כי היא הייתה הילדה שלי
התפעלתי מכל דבר שעשתה, הרגשתי גאווה בלב, סוג של כעסתי על מורות שאמרו שהיא לא מבינה כלום והייתה לי תושייה להוכיח להם ההיפך, לעשות אותה סוג של כוכבת, שיראו אותה, שיראו אותי
בעצם באיזה שהוא שלב זה כבר כמעט נהיה אותו דבר
מהר מאוד היא הייתה העיקר והלימודים שלי הלכו דיי הצידה, לא יודע אם זה בהכרח בגללה, גם לא רוצה להאשים בה את זה כי היו לי עוד דברים על הראש אבל פספסתי מועדים של עבודות, ויתרתי על מטלות שהיו לי, באתי יותר ויותר כי המקום שלי היה שם בכיתה איתה
לקראת סוף השנה דיברו איתי (ואם כל שאר הסטודנטים שהיו בבית הספר) על תהליך פרידה שאנחנו צריכים לעשות איתם, דיי הדחקתי את זה, לא ממש רציתי לחשוב על כך
אבל כן ידעתי שבאיזה שהוא מקום כשייגמר התהליך של הנקודות זכות אני צריך לסגור כי אחרת אני ארצה להיות איתה כל הזמן ולא יהיה גבול וזה לא טוב לי
גם לא טוב לה בסופו של דבר
חשבתי על כך ובסוף החלטתי שאני והיא נעבור את תהליך הפרידה שבועיים לפני סוף השנה, הכנתי את עצמי לכך שבוע לפני
ואז שבועיים לפניי סיום השנה עברתי תאונה ביתית ושברתי את הרגל, הייתי צריך להיות מרותק לבית, כמעט צרחתי על הרופאים שיעשו משהו, שיחתכו לי את הגבס עכשיו, שאני צריך להיות שם
בסופו של דבר השלמתי עם זה, בכיתי אבל השלמתי
הייתי עם הגבס שבועיים בבית, עד שהלכתי לאורטופד ששם לי גבס יותר קטן שהצלחתי להתנייד
הספקתי להיות איתה ועם הכיתה שלה שלושה ימים לפניי הסוף
אמרתי לעצמי שאפרד ממנה ביום האחרון אבל כמה דקות לפניי שנגמר היום שלפני המורה באה אליי כשהייתי ליידה ואמרה לי שהיא לא תגיע מחר כי אמא שלה לוקחת אותה לסידורים
"וואלה, אז זה אומר שאני לא אראה אותה יותר!" פלטתי ליידה
היא התעצבנה, נהייתה חסרת שקט
חוויה של סינרגיה במשך 8 חודשים הסתכמה בפרידה של כמה דקות
לא היה בסדר מצדי, הייתי צריך להיות שם, הייתי צריך למצוא דרך שזה לא יהיה ככה
היא לא ממש הסכימה להסתכל עליי עד שאמרתי לה שאני מצטער ושזה קשה גם לי ושלא תכננתי את הפציעה הזאת שקלקלה לי הכל
רק אז היא הסכימה להסתכל עליי והצטלמה איתי תמונה
הייתי בבית עם הגבס שבועיים נוספים, אמרתי לעצמי שאני רק מחכה שיורידו לי אותו אבל למעשה הגבס דיי גרם לי לא לחשוב על דברים אחרים
כשהורידו לי אותו ניסיתי להמשיך ללמוד אבל לא הצלחתי להתרכז, לא הצלחתי לקרוא שום מאמר, הרגשתי בשיגעון
חשבתי שהליכה לפסיכיאטר תעזור לי, שיהיו תרופות שיפטרו את הכל, זה רק עשה את זה יותר גרוע
התחלתי לצעוק, לרעוד
הרגשתי שאני מתחיל להיות משהו שאני כבר לא מזהה, שאני לא מכיר, גם אנשים התייחסו אליי אחרת, הרגשתי נטל, מקרה סעד
אבא שלי הציע לי להקפיא את המשך הלימודים לעוד שנה, להיות בבית, לנסות למצוא עבודה, להחזיר לעצמי את הביטחון
הייתה לי שנה קשה מאוד, גם הקושי עם ההבנה שככל שהזמן עובר אני מתרחק ממנה יותר ויותר, כבר לא החונך שלה, כבר לא סוג של מנטור או אבא
וגם ההבנה שאין לי הרבה אפשרויות כמו שחשבתי, שההצאות שבאות אליי הן עבודות בהדרכה של מקסימום 27 שקל לשעה שגם אין לי בהם הרבה סיי ואני על תקן פקיד והאידיאולוגיה היא לא כפי שאני רואה אותה
נאלצתי להתפשר, מצאתי בסופו של דבר עבודה עם בוגרים עם מוגבלות שכלית בהוסטל אבל הרגשתי מיותר, זה לא היה אותו דבר, לא נקשרתי שם למישהו אפילו לא ברמה שבא לי לבקר מדיי פעם ובטח שזה לא החליף לי את החוויה שהייתה לי איתה שעדיין נוטרה ונראה לי גם תישאר החוויה הכי חזקה שהייתה לי בחיים
התחלתי את הלימודים שוב באוקטובר
כבר בערך שבעה חודשים עברו ואני מרגיש שאני מתקדם למקום לא טוב איתם, למקום ששוב זה הולך להתפספס לי
יש לי טיפול והוא הולך טוב, עושה אותי יותר אקטיבי, יותר חדור מטרה במקומות אחרים אבל כשזה מגיע ללימודים אני מרגיש שאני לא מצליח לצאת מאותו דפוס שהייתי בו שנה שעברה
הרבה פחד ואשמה ורצון להתקע ברגע מסוים ואני לא מסוגל לקרוא משהו אחר, כאילו הטקסט ריק לי
שאני פועל על אוטומט ואז מוותר
מפחד לאכזב את ההורים שלי שתמכו בי כל השנה הזאת ותומכים בי עכשיו
ואני מפחד שאני לא אוכל לחזור ולעשות את מה שאני אוהב
ובכלל, להרגיש בטוח בעצמי כאדם עצמאי
שאני אאבד את היכולת להיות שם למען האחר
בבקשה לא לפרסם בעמוד הראשי
לא יודע כלכך מאיפה להתחיל
אני עוד מעט בן 31, סטודנט לחינוך מיוחד שזה תחום שאני מאוד אוהב ומתעסק בו שנים
לפני שנתיים הייתה אמורה להיות השנה האחרונה שלי
כחלק מהלימודים נתנו לנו התנסויות במסגרות שונות של חינוך מיוחד
ובשנה השלישית הגעתי לבית ספר באזור. עבדתי עם אוכלוסיות שונות בעבר אבל מודה שלא יצא לי לעבוד כלכך עם ילדים עד אז כך שזו הייתה חוויה מסקרנת ומרגשת
הגעתי לכיתה מסויימת וראיתי ילדה יושבת ליד שלחן, מסתכלת על חרוזים, מרוכזת מאוד במה שהיא עושה
שאלתי מי הילדה הזאת, אמרו לי שהיא האוטיסטית היחידה בכיתה ושעדיין "לומדים אותה", הסתכלתי עליה שוב ואמרתי לעצמי שאני אלמד אותה, שאני אהיה זה שאגרום לה להשתלב
יצא לי להיות איתה כל היום באותו יום, הרגשתי אותה, הרגשתי כמו סוג של תקשורת חדשה שאני חווה, שאני מסוגל להבין בן אדם בלי המילים
כמו שכתבתי לכם כבר עבדתי עם אנשים מיוחדים בעבר לפניה, גם כאלו שבקושי דיברו וכאלו שלא דיברו בכלל ואהבתי אותם, אהבתי אותם מאוד
גם את שאר הכיתה שלה שאיתם עבדתי מאוד אהבתי ואני עדיין אוהב
אבל איתה זה היה שונה
כבר אחריי היום הראשון הרגשתי שאני מתגעגע אליה מאוד, שאני פשוט מחכה לשבוע הבא שיגיע כדי להיות איתה שוב
ומצד אחד התרגשתי מאוד, מצד שני פחדתי, כי למה אני, בחור בן 29 מרגיש כאלו רגשות לילדה בת 9, רגשות שנדמו לי אפילו כסמי רומנטיים
אבל אמרתי לעצמי שאני קולט אותה ויש לי הרבה מה לתת ואני אדאג לתת את המיטב מעצמי בשביל שהיא תשתלב הכי טוב בכיתה החדשה שלה וכך היה
הייתי שם על תקן החונך שלה וכל פעם הצלחתי להוציא ממנה יותר, שהיא תדבר יותר, תתקרב יותר לילדים האחרים, תשתף פעולה בשיעורים, תהיה חלק מהכיתה
והצלחתי בזה ואפילו לא הרגשתי שאני משתמש בכוח, סוג של נתתי לה גשר
היא עצמה מאוד נקשרה אליי, אפילו קראה לי אבא בדרכה שלה (בעזרת המכשיר שהיה לה), תיקנתי אותה כמו שהייתי צריך אבל אני לא יכול להגיד שזה לא החמיא לי וחוץ מזה הבלבול הזה היה גם אצלי כי היא הייתה הילדה שלי
התפעלתי מכל דבר שעשתה, הרגשתי גאווה בלב, סוג של כעסתי על מורות שאמרו שהיא לא מבינה כלום והייתה לי תושייה להוכיח להם ההיפך, לעשות אותה סוג של כוכבת, שיראו אותה, שיראו אותי
בעצם באיזה שהוא שלב זה כבר כמעט נהיה אותו דבר
מהר מאוד היא הייתה העיקר והלימודים שלי הלכו דיי הצידה, לא יודע אם זה בהכרח בגללה, גם לא רוצה להאשים בה את זה כי היו לי עוד דברים על הראש אבל פספסתי מועדים של עבודות, ויתרתי על מטלות שהיו לי, באתי יותר ויותר כי המקום שלי היה שם בכיתה איתה
לקראת סוף השנה דיברו איתי (ואם כל שאר הסטודנטים שהיו בבית הספר) על תהליך פרידה שאנחנו צריכים לעשות איתם, דיי הדחקתי את זה, לא ממש רציתי לחשוב על כך
אבל כן ידעתי שבאיזה שהוא מקום כשייגמר התהליך של הנקודות זכות אני צריך לסגור כי אחרת אני ארצה להיות איתה כל הזמן ולא יהיה גבול וזה לא טוב לי
גם לא טוב לה בסופו של דבר
חשבתי על כך ובסוף החלטתי שאני והיא נעבור את תהליך הפרידה שבועיים לפני סוף השנה, הכנתי את עצמי לכך שבוע לפני
ואז שבועיים לפניי סיום השנה עברתי תאונה ביתית ושברתי את הרגל, הייתי צריך להיות מרותק לבית, כמעט צרחתי על הרופאים שיעשו משהו, שיחתכו לי את הגבס עכשיו, שאני צריך להיות שם
בסופו של דבר השלמתי עם זה, בכיתי אבל השלמתי
הייתי עם הגבס שבועיים בבית, עד שהלכתי לאורטופד ששם לי גבס יותר קטן שהצלחתי להתנייד
הספקתי להיות איתה ועם הכיתה שלה שלושה ימים לפניי הסוף
אמרתי לעצמי שאפרד ממנה ביום האחרון אבל כמה דקות לפניי שנגמר היום שלפני המורה באה אליי כשהייתי ליידה ואמרה לי שהיא לא תגיע מחר כי אמא שלה לוקחת אותה לסידורים
"וואלה, אז זה אומר שאני לא אראה אותה יותר!" פלטתי ליידה
היא התעצבנה, נהייתה חסרת שקט
חוויה של סינרגיה במשך 8 חודשים הסתכמה בפרידה של כמה דקות
לא היה בסדר מצדי, הייתי צריך להיות שם, הייתי צריך למצוא דרך שזה לא יהיה ככה
היא לא ממש הסכימה להסתכל עליי עד שאמרתי לה שאני מצטער ושזה קשה גם לי ושלא תכננתי את הפציעה הזאת שקלקלה לי הכל
רק אז היא הסכימה להסתכל עליי והצטלמה איתי תמונה
הייתי בבית עם הגבס שבועיים נוספים, אמרתי לעצמי שאני רק מחכה שיורידו לי אותו אבל למעשה הגבס דיי גרם לי לא לחשוב על דברים אחרים
כשהורידו לי אותו ניסיתי להמשיך ללמוד אבל לא הצלחתי להתרכז, לא הצלחתי לקרוא שום מאמר, הרגשתי בשיגעון
חשבתי שהליכה לפסיכיאטר תעזור לי, שיהיו תרופות שיפטרו את הכל, זה רק עשה את זה יותר גרוע
התחלתי לצעוק, לרעוד
הרגשתי שאני מתחיל להיות משהו שאני כבר לא מזהה, שאני לא מכיר, גם אנשים התייחסו אליי אחרת, הרגשתי נטל, מקרה סעד
אבא שלי הציע לי להקפיא את המשך הלימודים לעוד שנה, להיות בבית, לנסות למצוא עבודה, להחזיר לעצמי את הביטחון
הייתה לי שנה קשה מאוד, גם הקושי עם ההבנה שככל שהזמן עובר אני מתרחק ממנה יותר ויותר, כבר לא החונך שלה, כבר לא סוג של מנטור או אבא
וגם ההבנה שאין לי הרבה אפשרויות כמו שחשבתי, שההצאות שבאות אליי הן עבודות בהדרכה של מקסימום 27 שקל לשעה שגם אין לי בהם הרבה סיי ואני על תקן פקיד והאידיאולוגיה היא לא כפי שאני רואה אותה
נאלצתי להתפשר, מצאתי בסופו של דבר עבודה עם בוגרים עם מוגבלות שכלית בהוסטל אבל הרגשתי מיותר, זה לא היה אותו דבר, לא נקשרתי שם למישהו אפילו לא ברמה שבא לי לבקר מדיי פעם ובטח שזה לא החליף לי את החוויה שהייתה לי איתה שעדיין נוטרה ונראה לי גם תישאר החוויה הכי חזקה שהייתה לי בחיים
התחלתי את הלימודים שוב באוקטובר
כבר בערך שבעה חודשים עברו ואני מרגיש שאני מתקדם למקום לא טוב איתם, למקום ששוב זה הולך להתפספס לי
יש לי טיפול והוא הולך טוב, עושה אותי יותר אקטיבי, יותר חדור מטרה במקומות אחרים אבל כשזה מגיע ללימודים אני מרגיש שאני לא מצליח לצאת מאותו דפוס שהייתי בו שנה שעברה
הרבה פחד ואשמה ורצון להתקע ברגע מסוים ואני לא מסוגל לקרוא משהו אחר, כאילו הטקסט ריק לי
שאני פועל על אוטומט ואז מוותר
מפחד לאכזב את ההורים שלי שתמכו בי כל השנה הזאת ותומכים בי עכשיו
ואני מפחד שאני לא אוכל לחזור ולעשות את מה שאני אוהב
ובכלל, להרגיש בטוח בעצמי כאדם עצמאי
שאני אאבד את היכולת להיות שם למען האחר
בבקשה לא לפרסם בעמוד הראשי
