הפסיכולוגית ה"חדשה" דיברה עם ה"ישנה" - טריגר!!!
האם אני קורסת או מתחזקת?.....
הייתי בסערת טירוף מאז הצהריים.
הספקתי לריב עם חצי העולם, ואני סולחת לי, כי כולם כועסים עלי שאני תובענית.
כי ככה זה, כשאת טובעת, את תובענית.
את לא מוכנה לקבל שום תשובה אחרת חוץ מיד מושטת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הקיצור:
הפסיכולוגית ה"ישנה" לא באמת הייתה מוכנה לדבר, למרות כל הנסיונות של הפסיכולוגית ה"חדשה".
היא אמרה "אני יודעת שעשיתי טעויות, אז היו לי גם פשלות, היו לי גם דברים טובים."
וכל פעם שהפסיכולוגית ה"חדשה" ניסתה להגיד לה משהו היא חזרה ואמרה "עשיתי את מיטבי, אין לי כוח, אני אישה מבוגרת, אני לא אתקשר לשירה ואין לי מה לעשות יותר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפסיכולוגית ה"חדשה" אמרה שבסופו של דבר הפסיכולוגית הישנה אמרה לה "יקירתי, בואי נסיים פה", וכך הסתיימה השיחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם אנסה לתאר את שלל הרגשות שלי לא אצליח.
אגיד שתי מחשבות"
עצם העובדה שהפסיכולוגית ה"חדשה" ניסתה לדבר איתה מחזיר לי במידה מסויימת את ההרגשה שאוכל לחזור לבטוח בבני אדם.
ומצד שני, כשאני יושבת וחושבת איך הקשר בינינו התחיל לפני עשרים ושש שנים בכזאת מפצצת אהבה עלי!!! נאהבתי באופן שלא חשבתי שמישהו יכול לאהוב אותי. כמו שאוהבים ילדה קטנה כמובן. ואני שנואה ודחויה על ידה עכשיו רק כמו שהייתי על ידי הוריי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי שניסיתי לדבר עם ער"ן היום וזה הסתיים רע, ועם חברה שנפגעה ממני אני יודעת שאני לא יכולה לחכות יותר לכלום מאף אחד. רק מעצמי.
אני לא מאשימה את התורנית בער"ן וגם לא את החברה הזאת. אני הייתי עצבנית והייתי זקוקה שלא יתנו לי עצות אלא שיהיו איתי ברגש הבלתי נסבל , והם לא יכלו, ואני כעסתי.
כי לא רציתי להיות לבד.
כעסתי והאשמתי.
נסוגותי לדפוסים הישנים שלי.
חבל, אבל כבר אמרתי: אני מעדיפה לסלוח לעצמי. אין לי כבר כוח לכעוס.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זאת אומרת: כמובן שאני יכולה לחכות ולפעמים זה יצליח:דיבברתי עם ר', האישה השנייה שנפגעה מהפסיכולוגית ה"ישנה" והיא הבינה אותי בדיוק.
אני לא יודעת אם אני מיואשת מלהיות לא לבד
או שאני מחליטה למצוא בי את הכוחות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני בעצם מרגישה כמו שהרגשתי אחרי שהתחלתי לפתוח את הפגיעה שנפגעתי בבית, לפני הרבה שנים: שנורא לא רוצים לשמוע. שלא יכולים לשהות איתי בכאב ובזעם ולהושיט לי יד, ושמנסים להכחיש. פסיכולוג פוגעני?... אין דבר כזה!!!
ובמקביל אני גם מתגעגעת אליה שוב.
הציפייה... לא יכולתי שלא לקוות.....אז קיוויתי כמו מפגרת....
ושוב אני יורדת על עצמי
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בקיצור, אני מנסה לכתוב הגיוני אבל אני לא מצליחה.
אני עיסת כאב ובלבול.
ותבינו: בגלל שר' ואני היינו אצל הפסיכולוגית הזאת המון שנים, כל אחת בנפרד, יש לנו התבטאויות והטעמות דומות לשלה. ואני שומעת את זה מפי ר', וזה כאילו אני שומעת את זה מפי הפסיכולוגית הישנה לפני שהיא פגעה בי, כשהלכתי שבי אחריה...
אני לא יודעת,
זה ככ מסובך,
אני לא יודעת אם קרה מקרה כזה אי פעם בהסטוריה
אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכאב שלי
אני חושבת עחל דרכים לא שגרתיות, מנסה לפרוץ את הקופסה:
יעוץ פילוסופי
יעוץ בודהיסטי
יעוץ של רב
אין לפסיכולוגיה מה להציע לי יותר.
קשב ותמיכה ומילים טובות קיבלתי כאן הרבה יותר מפסיכולוגיות מסויימות. גם הקשבה ועצות ויכולת לשאת קיבלתי ואני מקבלת מדי פעם מחברים.
פשוט, המצב נורא מבלבל:
אני במצוקה, אז בכל מקום מנסים לשלוח אותי לטיפול.
אבל אני גמרתי עם טיפול!
הייתי בטיפול קרוב לחמישים שנה. מרבית חיי, החל מילדותי!
גמרתי עם זה.
הטראוןמה הכי גדולה בחיים שלי עכשיו איננה טראומת הילדות שלי, שנשארה ותישאר כמובן אבל שחוקה עד דק ולמדתי לחיות איתה,\ אלא טראומת הפסיכולוגית.
תודה שאתן כאן. סליחה שאני מאריכה
האם אני קורסת או מתחזקת?.....
הייתי בסערת טירוף מאז הצהריים.
הספקתי לריב עם חצי העולם, ואני סולחת לי, כי כולם כועסים עלי שאני תובענית.
כי ככה זה, כשאת טובעת, את תובענית.
את לא מוכנה לקבל שום תשובה אחרת חוץ מיד מושטת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הקיצור:
הפסיכולוגית ה"ישנה" לא באמת הייתה מוכנה לדבר, למרות כל הנסיונות של הפסיכולוגית ה"חדשה".
היא אמרה "אני יודעת שעשיתי טעויות, אז היו לי גם פשלות, היו לי גם דברים טובים."
וכל פעם שהפסיכולוגית ה"חדשה" ניסתה להגיד לה משהו היא חזרה ואמרה "עשיתי את מיטבי, אין לי כוח, אני אישה מבוגרת, אני לא אתקשר לשירה ואין לי מה לעשות יותר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפסיכולוגית ה"חדשה" אמרה שבסופו של דבר הפסיכולוגית הישנה אמרה לה "יקירתי, בואי נסיים פה", וכך הסתיימה השיחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם אנסה לתאר את שלל הרגשות שלי לא אצליח.
אגיד שתי מחשבות"
עצם העובדה שהפסיכולוגית ה"חדשה" ניסתה לדבר איתה מחזיר לי במידה מסויימת את ההרגשה שאוכל לחזור לבטוח בבני אדם.
ומצד שני, כשאני יושבת וחושבת איך הקשר בינינו התחיל לפני עשרים ושש שנים בכזאת מפצצת אהבה עלי!!! נאהבתי באופן שלא חשבתי שמישהו יכול לאהוב אותי. כמו שאוהבים ילדה קטנה כמובן. ואני שנואה ודחויה על ידה עכשיו רק כמו שהייתי על ידי הוריי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי שניסיתי לדבר עם ער"ן היום וזה הסתיים רע, ועם חברה שנפגעה ממני אני יודעת שאני לא יכולה לחכות יותר לכלום מאף אחד. רק מעצמי.
אני לא מאשימה את התורנית בער"ן וגם לא את החברה הזאת. אני הייתי עצבנית והייתי זקוקה שלא יתנו לי עצות אלא שיהיו איתי ברגש הבלתי נסבל , והם לא יכלו, ואני כעסתי.
כי לא רציתי להיות לבד.
כעסתי והאשמתי.
נסוגותי לדפוסים הישנים שלי.
חבל, אבל כבר אמרתי: אני מעדיפה לסלוח לעצמי. אין לי כבר כוח לכעוס.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זאת אומרת: כמובן שאני יכולה לחכות ולפעמים זה יצליח:דיבברתי עם ר', האישה השנייה שנפגעה מהפסיכולוגית ה"ישנה" והיא הבינה אותי בדיוק.
אני לא יודעת אם אני מיואשת מלהיות לא לבד
או שאני מחליטה למצוא בי את הכוחות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני בעצם מרגישה כמו שהרגשתי אחרי שהתחלתי לפתוח את הפגיעה שנפגעתי בבית, לפני הרבה שנים: שנורא לא רוצים לשמוע. שלא יכולים לשהות איתי בכאב ובזעם ולהושיט לי יד, ושמנסים להכחיש. פסיכולוג פוגעני?... אין דבר כזה!!!
ובמקביל אני גם מתגעגעת אליה שוב.
הציפייה... לא יכולתי שלא לקוות.....אז קיוויתי כמו מפגרת....
ושוב אני יורדת על עצמי
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בקיצור, אני מנסה לכתוב הגיוני אבל אני לא מצליחה.
אני עיסת כאב ובלבול.
ותבינו: בגלל שר' ואני היינו אצל הפסיכולוגית הזאת המון שנים, כל אחת בנפרד, יש לנו התבטאויות והטעמות דומות לשלה. ואני שומעת את זה מפי ר', וזה כאילו אני שומעת את זה מפי הפסיכולוגית הישנה לפני שהיא פגעה בי, כשהלכתי שבי אחריה...
אני לא יודעת,
זה ככ מסובך,
אני לא יודעת אם קרה מקרה כזה אי פעם בהסטוריה
אני לא יודעת מה לעשות עם כל הכאב שלי
אני חושבת עחל דרכים לא שגרתיות, מנסה לפרוץ את הקופסה:
יעוץ פילוסופי
יעוץ בודהיסטי
יעוץ של רב
אין לפסיכולוגיה מה להציע לי יותר.
קשב ותמיכה ומילים טובות קיבלתי כאן הרבה יותר מפסיכולוגיות מסויימות. גם הקשבה ועצות ויכולת לשאת קיבלתי ואני מקבלת מדי פעם מחברים.
פשוט, המצב נורא מבלבל:
אני במצוקה, אז בכל מקום מנסים לשלוח אותי לטיפול.
אבל אני גמרתי עם טיפול!
הייתי בטיפול קרוב לחמישים שנה. מרבית חיי, החל מילדותי!
גמרתי עם זה.
הטראוןמה הכי גדולה בחיים שלי עכשיו איננה טראומת הילדות שלי, שנשארה ותישאר כמובן אבל שחוקה עד דק ולמדתי לחיות איתה,\ אלא טראומת הפסיכולוגית.
תודה שאתן כאן. סליחה שאני מאריכה
