עליסה שבורה
New member
צריכה עזרה...*טריגר
אחרי שנה בערך שלא כתבתי פה, אני שוב פונה אליכם.
אני מבולבלת מדי.
שיחררו אותי מהאשפוז יום לפני שלושה שבועות בערך. שיחררו כי הפסקתי להגיע. הפסקתי להגיע כי הייתי חולה. פיזית ונפשית. הפסקתי להגיע בטענה שהם לא עוזרים לי. שנתיים קשות עברו עליי. טלטלות, אשפוזים, ניסיונות אובדניים, ובעיקר דיכאון שמרחף מעל הכל.
דיכאון שמרחף מעליי רוב חיי. לפעמים הוא מתחלף והמצבי רוח קצת קיצוניים. הימים היפים הם אלו שהשאירו אותי בחיים. וגם אלו שפגעו בי בחיים.
למדתי לחיות לבד, אני לא יודעת לדבר, לא להתעקש, לא להגיד שיראו אותי. זה מובן מאליו שיראו אותי. לא. אף פעם לא ראו אותי. הייתי צריכה לצעוק כדי שידעו שאני קיימת. ו..ובכן...לצעוק זו לא דרך נורמטיבית. הצעקה היא משל. במציאות אולי השקט מופעל במצבים כאלו.
זו המסקנה שיצאתי איתה מהטיפול בבי"ח. וגם שאף כדור לא עזר לי, בגללי, בגלל הכדור, בגלל מה זה משנה בכלל...
למי זה משנה.
למה זה אמור לשנות.
הרבה שאלות, בתוך בלבול גדול.
הפסקתי את הכורים שבועיים לפני השחרור. וזה בלבל לי את המוח. אולי התחילה לי מאניה, ואולי הייתי בתוכה. ואולי הייתי נורמלית, לא יודעת. היו לי ימים שמחים. כמו לפני שנה וחצי אם מישהו כאן זוכר. החלטתי שאני אמות. מצאתי תאריך הגיוני, מוות של מישהו אחר. לנסות לפחות לצמצם להם את ימי הזיכרון. ואז התחיל להיות לי כייף, וטוב. הכל לקח אותי למקום שההחלטה שלי הכי נכונה. ופתאום היה לי כייף בעבודה, כייף עם חברים. לא ישנתי במיוחד הפסקתי את הכדורים. ושמרתי על קור רוח. כל המציאות הוכיחה לי עד כמה אני באמת שונה, ופשוט לא מתאימה לעולם הזה. אנחנו שונים. הוא לא בנוי לי וזה מה שממוטט אותי. למה לי לסבול. ניסיתי. העולם לא בנוי בשביל אנשים כמוני עדיין. ואני לא בנויה לוותר על עצמי. ואז הגיע היום, והכל בו השתבש. ולא יכולתי. אני לא רוצה לפרט על זה הרבה. זה שבר אותי לחלוטין. האופוריה התחלפה באפרוריות ועצבות. ויום אחרי התקשרו אליי מהבי"ח. אמרו לי לבוא להשתחרר. בקרירות. הרגשתי שבן זוג מתקשר אחרי פרידה לבקש שאבוא לקחת את החפצים. ידעתי שזו טעות. אבל כעסתי כל כך שהם נתנו לי להגיע למצב כזה. ומצד אחר, אף אחד לא ידע.
שחררו אותי "בניגוד לשיקול רפואי". וגם לא אמרו לי להישאר. אמרתי שהפסקתי כדורים, הפסיכיאטרית אמרה שיכול להיות, ויכול להיות שאפשר גם בלי. וקבעתי לך תור לפסיכיאטר אחר בעוד שבועיים.
ביי.
לבד.
יומיים אח"כ רק סיפרתי לאמא שלי. היא מעולם לא הבינה אותי, ברור שלא תתחיל עכשיו. היא רק התעניינה במה זה אומר לגבי מתי אעזוב שוב את הבית שלה, היא מתאפקת ואני מפריעה.
ומאז אני בתוך הוריקן עצום. איכשהו הולכת לעבודה, כבר בקושי מחזיקה. בקושי ישנה. לא מדברת. אוף, אני לא מוציאה מילה.
רציתי לצעוק, ואולי גם עכשיו
הצצצצצצצייייייייייייילללללללללללללללוווווווווווווו
ואולי לא רוצה שיצילו. למה להציל. אני סובלת פה.
הייתי אצל יזיז שלי, וכשהוא ניסה לגעת בי, אמרתי משפט שמתאר את חיי. אני לא מרגישה שייכת לעולם הזה, לפעמים אני מנסה להשתייך אבל זה פשוט לא עובד. אני לא רוצה להיות פה, ומשום מה אני נשארת. בגלל זה אני לא יכולה להנות גם מכלום, או להיות איפשהו.
באמת אתם חושבים שכולם חייבים לחיות? למה כל כך קשה עם מוות?
אני מסיימת את השבוע בעבודה, ואבקש לא להגיע יותר. נראה לי אני אטוס מפה לאנשהו. לא יודעת לאן ולמה.
אין לי פה כלום במילא. יש את הכלב, אבל זה לא משמעות החיים שלי. לא יכולה להיות כאן עוד. נראה לי הגיוני לנסוע למקום לא מוכר. לסביבה אחרת.וזה גם דפוק, המוח שלי לא מצליח לשמור על אחידות. מבולבלת.
ומצד נוסף, אין לי פה כלום. או שום דבר אמיתי. רק מטעני עבר כואבים, במציאות מעוותת.
לא יודעת מה להחליט. ולא מצליחה לעשות באמת כלום. ואין לי לאן, או איפה להיות יותר.
זה היה ארוך, ויש עוד מלא. איכשהו כאן אני תמיד מצליחה לכתוב, לעשות לי קצת סדר בראש. הלוואי וזה היה עוזר למציאות להשתנות איכשהו. הלילות הלבנים האלה, זה כל כך קשה.
אחרי שנה בערך שלא כתבתי פה, אני שוב פונה אליכם.
אני מבולבלת מדי.
שיחררו אותי מהאשפוז יום לפני שלושה שבועות בערך. שיחררו כי הפסקתי להגיע. הפסקתי להגיע כי הייתי חולה. פיזית ונפשית. הפסקתי להגיע בטענה שהם לא עוזרים לי. שנתיים קשות עברו עליי. טלטלות, אשפוזים, ניסיונות אובדניים, ובעיקר דיכאון שמרחף מעל הכל.
דיכאון שמרחף מעליי רוב חיי. לפעמים הוא מתחלף והמצבי רוח קצת קיצוניים. הימים היפים הם אלו שהשאירו אותי בחיים. וגם אלו שפגעו בי בחיים.
למדתי לחיות לבד, אני לא יודעת לדבר, לא להתעקש, לא להגיד שיראו אותי. זה מובן מאליו שיראו אותי. לא. אף פעם לא ראו אותי. הייתי צריכה לצעוק כדי שידעו שאני קיימת. ו..ובכן...לצעוק זו לא דרך נורמטיבית. הצעקה היא משל. במציאות אולי השקט מופעל במצבים כאלו.
זו המסקנה שיצאתי איתה מהטיפול בבי"ח. וגם שאף כדור לא עזר לי, בגללי, בגלל הכדור, בגלל מה זה משנה בכלל...
למי זה משנה.
למה זה אמור לשנות.
הרבה שאלות, בתוך בלבול גדול.
הפסקתי את הכורים שבועיים לפני השחרור. וזה בלבל לי את המוח. אולי התחילה לי מאניה, ואולי הייתי בתוכה. ואולי הייתי נורמלית, לא יודעת. היו לי ימים שמחים. כמו לפני שנה וחצי אם מישהו כאן זוכר. החלטתי שאני אמות. מצאתי תאריך הגיוני, מוות של מישהו אחר. לנסות לפחות לצמצם להם את ימי הזיכרון. ואז התחיל להיות לי כייף, וטוב. הכל לקח אותי למקום שההחלטה שלי הכי נכונה. ופתאום היה לי כייף בעבודה, כייף עם חברים. לא ישנתי במיוחד הפסקתי את הכדורים. ושמרתי על קור רוח. כל המציאות הוכיחה לי עד כמה אני באמת שונה, ופשוט לא מתאימה לעולם הזה. אנחנו שונים. הוא לא בנוי לי וזה מה שממוטט אותי. למה לי לסבול. ניסיתי. העולם לא בנוי בשביל אנשים כמוני עדיין. ואני לא בנויה לוותר על עצמי. ואז הגיע היום, והכל בו השתבש. ולא יכולתי. אני לא רוצה לפרט על זה הרבה. זה שבר אותי לחלוטין. האופוריה התחלפה באפרוריות ועצבות. ויום אחרי התקשרו אליי מהבי"ח. אמרו לי לבוא להשתחרר. בקרירות. הרגשתי שבן זוג מתקשר אחרי פרידה לבקש שאבוא לקחת את החפצים. ידעתי שזו טעות. אבל כעסתי כל כך שהם נתנו לי להגיע למצב כזה. ומצד אחר, אף אחד לא ידע.
שחררו אותי "בניגוד לשיקול רפואי". וגם לא אמרו לי להישאר. אמרתי שהפסקתי כדורים, הפסיכיאטרית אמרה שיכול להיות, ויכול להיות שאפשר גם בלי. וקבעתי לך תור לפסיכיאטר אחר בעוד שבועיים.
ביי.
לבד.
יומיים אח"כ רק סיפרתי לאמא שלי. היא מעולם לא הבינה אותי, ברור שלא תתחיל עכשיו. היא רק התעניינה במה זה אומר לגבי מתי אעזוב שוב את הבית שלה, היא מתאפקת ואני מפריעה.
ומאז אני בתוך הוריקן עצום. איכשהו הולכת לעבודה, כבר בקושי מחזיקה. בקושי ישנה. לא מדברת. אוף, אני לא מוציאה מילה.
רציתי לצעוק, ואולי גם עכשיו
הצצצצצצצייייייייייייילללללללללללללללוווווווווווווו
ואולי לא רוצה שיצילו. למה להציל. אני סובלת פה.
הייתי אצל יזיז שלי, וכשהוא ניסה לגעת בי, אמרתי משפט שמתאר את חיי. אני לא מרגישה שייכת לעולם הזה, לפעמים אני מנסה להשתייך אבל זה פשוט לא עובד. אני לא רוצה להיות פה, ומשום מה אני נשארת. בגלל זה אני לא יכולה להנות גם מכלום, או להיות איפשהו.
באמת אתם חושבים שכולם חייבים לחיות? למה כל כך קשה עם מוות?
אני מסיימת את השבוע בעבודה, ואבקש לא להגיע יותר. נראה לי אני אטוס מפה לאנשהו. לא יודעת לאן ולמה.
אין לי פה כלום במילא. יש את הכלב, אבל זה לא משמעות החיים שלי. לא יכולה להיות כאן עוד. נראה לי הגיוני לנסוע למקום לא מוכר. לסביבה אחרת.וזה גם דפוק, המוח שלי לא מצליח לשמור על אחידות. מבולבלת.
ומצד נוסף, אין לי פה כלום. או שום דבר אמיתי. רק מטעני עבר כואבים, במציאות מעוותת.
לא יודעת מה להחליט. ולא מצליחה לעשות באמת כלום. ואין לי לאן, או איפה להיות יותר.
זה היה ארוך, ויש עוד מלא. איכשהו כאן אני תמיד מצליחה לכתוב, לעשות לי קצת סדר בראש. הלוואי וזה היה עוזר למציאות להשתנות איכשהו. הלילות הלבנים האלה, זה כל כך קשה.
