היי,
אני בת 30, מובטלת, גרה עם ההורים(מעולם לא גרתי לבד), ללא חבר.
מגיל 10 אני סובלת מטריכוטילומניה(תלישת שיער), וזה מלווה אותי עד עכשיו.
בתור ילדה הייתי מאוד שמחה וקופצנית ועם שמחת חיים, ואיכשהו איך שהגעתי לכיתה א לגיל 6 נהייתי רצינית וקשוחה.
בגיל 10 התחילה תלישת השיערות שמלווה אותי עד היום, טופלתי אצל פסיכותרפיסטית, מה שהיה אמור לעזור, והייתי אצלה במשך תקופה, אבל לפעמים אפילו בשירותים במרפאה לפני הפגישה היה לי התקף תלישה מרוב לחץ וחרדה, שתבינו כמה אני דפוקה. אפילו לפני הטיפול תולשת.
הטיפול עזר ולא עזר, כי גם בתקופת הטיפול הייתי תולשת, וגם עכשיו כשהפסקתי יש נפילות. לא יודעת להגיד כמה טיפול עוזר.
חוץ מהתלישה יש לי עוד בעיות.
אין לי חברים, חיי חברה. החברות היחידות שלי הן הבנות דודות שלי, כי הן פחות או יותר לי. אבל אחת מהן נשואה והשנייה גרה רחוק, אז גם בקושי נפגשות.
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה יצאתי ביום שישי.
היום יום העצמאות, וזה יום העצמאות אני לא זוכרת כבר כמה, אולי השישי, שאני לא יוצאת מהבית, כי אין לי עם מי. ואני תקועה בבית עם הוריי ואוכלת ארוחה. בזמן שכולם יוצאים וחוגגים ומעלים תמונות
לגבי גברים, לא מצליחה להכיר, הגברים היחידים שבחיי זה גבר שהכרתי בפייסבוק גרוש עם ילדים, שזה מערכת יחסים רק של סקס, כי הוא לא בנוי שוב למערכת יחסים, וזה בסדר מבחינתי כי זה כרגע עדיף על כלום, אבל גם אנחנו נפגשים עושים סקס, פתאום הוא נעלם חודש, ואז שוב שולח הודעה, ומרגישה כאילו אני מנוצלת או משחקת לפי החליל שלו, כי כשאני שולחת הודעה הוא לא מציע להיפגש, רק כשזה בא מיוזמתו.
עד שהכרתי אותו 12 שנה לא הייתי/שכבתי עם גבר בגלל המצב הנפשי שלי, אז העדפתי להיכנס למערכת יחסים של סקס מאשר כלום.
אבל דיי נמאס לי, אני רוצה משהו רציני, מצד שני אין לי עם מי לצאת אז אני לא יוצאת וככה לא יכולה להכיר. אז מה עושים?
אני גם מאוד מתביישת בזה שאני גרה עם ההורים, בת 30! מרגישה כמו צלע שלישית לא רצויה, אבל מצד שני אני לא עובדת אז איך אצא מהבית.
מדוכאת!
