אני שמח שזה עוזר לאנשים
ואם זה עוזר, לא באמת אכפת לי למה.
 
אבל:
א. לרוב האנשים זה עוזר קצת, ואז מחליפים, ואז מחליפים שוב... ואז מוסיפים, ואז מאזנים, ואז מוסיפים עוד...וזה עדיין עוזר קצת...
ב. מה המחיר? האם יש נזקים לטווח הארוך?
ג. האם התרופות מטפלות בשורש או בסימפטומים? האם הם לא הופכות מחלות פתירות לבעיות כרוניות?
ד. האם חוקר שמקבל את שכרו מחברת התרופות יכול להיות אובייקטיבי?
ה. האם משתלם לחברות התרופות לייצר תרופה שתטפל בשורש הבעייה, או שיותר משתלם להם לייצר תרופה שתיקח כל החיים?
ו. האם היית מוותרת על מיליארד דולר בגלל ביקורת?
(שוק התרופות הפסיכיאטריות, 40 מיליארד דולר בשנה)
 
לסיכום, אני חוויתי על בשרי את הסיפור הזה. הפסיכיאטר שטיפל בי נתן לי לחשוב שהתרופה אכן מטפלת בשורש הבעייה ושהיא לא ממכרת.
כשגיליתי את 2 הבעיות שנלוות לכדור שלקחתי האחת שהיא מכהה את הרגשות שלי, והשנייה שהורדת התרופה קשה עד בלתי אפשרית ומלווה בקריז נוראי שאינו חולף גם לאחר חודשים (וזו לא הגזמה) וכנראה שאצטרך לקחת את התרופה הזו עוד הרבה שנים על אף שתועלתה קטנה ונזקה גדול, חשתי מרומה, נבגד ע"י מי שאמור לטפל בי.
 
אז התחלתי ללמוד את התחום ונכנסתי לאינטרנט, ורק אז התחלתי להבין את הפער העצום בין מה שאנשים חושבים לבין האמת. אלפי סיפורים של אנשים על גמילות קשות ונוראיות, והמון סיפורים על קהות רגשית וטיפול בסימפטום במחיר של הגדלת הבעייה בכללי (כי ריחוק מהרגשות זה כמו הדחקה - אי אפשר לפתור את זה.
 
בעצם מה שאני אומר זה המינימום: אל תרמו את האנשים! תסבירו להם למה הם נכנסים, תגלו להם על ייסורי הגמילה הקשים, על הנזקים האפשריים ועל העובדה שהטיפול לכל היותר שנוי במחלוקת ומטפל בסימפטומים בלבד.
אחר כך מי שיבחר להיכנס בעייה שלו.
 
ועוד משהו: תתארי לך שאני אציע כוס יין למי שבדיכאון? ואז אעלה לו את המינון ל2 כוסות, ו3... או מריחואנה? אני בטוח שבטווח הקצר זה "יציל אותי" ויהיה "מדהים" וכו'. בעיניי זה לא שונה.
 
אני רואה חובה להזהיר אחרים שלא יחוו את הסבל שאני עברתי.
מי שאחרי האזהרות יבחר להתעלם - שיהיה לו לבריאות, אבל לפחות שהמידע יהיה חופשי ונגיש.
רק בריאות לכולנו.
 
