אמ...
מנסה לכתוב משהו,
מקווה שיצליח.
אז נכנסתי לתקופה של החג בקטע פחות טוב, הפעילות הגופנית, ריצה והליכה, החזיקה אותי עם הראש מעל המים. זה גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי.
אבל התחילו לי כאבים לפני חודשיים, והלכתי לפיזיותרפיסט שאמר לי שיש לי דלקת בגיד האכילס, מה שהשבית אותי מריצה לכמעט חודש. ובמקרה באותו זמן גם היה פסח עם כל האוכל המוזר שלו ועם זה שאני חייב להיות אצל ההורים כי אין לי ברירה ופשוט המצב שלי ממש הדרדר. לא שהיה נפלא לפני כן, אבל כמו שאמרתי, הפעילות הגופנית החזיקה אותי.
השבוע פשוט התרסקתי.
הייתי אמור לצאת ל2 ימי טיול עם המכללה, הכנתי תיק והכל אבל פשוט לא התעוררתי... כאילו התעוררתי וחזרתי לישון...
הייתי בלחץ במוצ"ש כי הייתי צריך להכין מערך שיעור להכשרה המעשית, שיעור שהייתי אמור להעביר לסטודנטיות שאיתי. בסוף ביום ראשון בלילה הרגשתי ממש רע ולקחתי קלונקס.
סיימתי איכשהו את המערך שיעור אבל נחשו מה...לא הייתי מסוגל לקום היום מהמיטה...
אני אפילו לא מסוגל להסביר את התחושה הזו, כאילו כל כך כיף בעולם הדמיוני וכל כף מלחיץ בעולם האמיתי שאני פשוט בורח...
עכשיו אני אמור להסביר את זה למורה שאחראית עלי. מה אני אגיד לה בדיוק? כל יום שעובר רק הופך את זה לבעייתי יותר כי פשוט הברזתי... אני אאלץ לספר לה על המצב הנפשי שלי...
בקיצור מבואס ממש. היום חזרתי קצת לפעילות וזה הוציא ממני רגשות כמו שקורה הרבה פעמים.
אני בוכה על השנים שאיבדתי,
אני בוכה על המצב שלי.
אני בוכה על זה שאפילו תואר בחינוך שפעם הייתי מסיים אותו בקלות כ"כ קשה לי ואני בקושי שורד אותו.
אני בוכה על זה שאיבדתי את הביטחון העצמי והפכתי לחרדתי כ"כ.
אני בוכה על הנבגדות שחוויתי, קודם כל מאמא שאמורה להיות הכי טובה אלי ולא להרוס לי את החיים.
ואח"כ... כאילו מי שנדפק פעם אחת...
ואהבה... כל כך הרבה בנות מסביב, רק תרים מהרצפה... ואני לא מסוגל, "לא במשחק", ואנשים גדלים ומתחתנים ומולידים ילדים והילדים גדלים... ואני עדיין מחוץ למשחק...
רוצה עזרה, אבל כ"כ מפחד...
רוצה תמיכה, חיבוק, אהבה.
רוצה להיות אני!
לא רוצה לשרוד, רוצה לחיות!!!
כח החיים שבי עדיין קיים, והוא חזק ואיתן כמו תמיד!
הוא ינצח! אבל הפחד...והבדידות...והגיל...
מול מי אני נלחם?
את מי אני מנסה לעקוף במירוץ הזה?
אם הפסדתי בו כ"כ מזמן לא הגיע הזמן לשנות את הכללים שלו?
איך יוצאים מהכלא בתוך הראש שלי?
למה אלהים לא מקשיב לי???
אני אוהב אותו ומאמין בו,
אבל אני מרגיש שכל תפילה שלי עוזרת כ"כ מעט...
עוזרת, אבל טיפה, ואני צריך להזיז הר...
פשוט מרגיש בודד...
בלי אף אחד בעולם הזה שמבין אותי
ויותר גרוע, בלי אף אחד בעולם הזה שמסוגל להבין בכלל.
כאילו אני בעולם משלי, והתחרקתי כ"כ מהציוויליזציה... שאני לא משיק לעולמות האחרים...
לא רוצה להיות כלוא בעבודה לימודים ילדים... אבל עוד מעט נגמר הכסף ואני חוזר ללוף...
ועוד שאלה? למה טיפול של שעה ורבע עולה 500 שח?
ב50 דקות אני לא מספיק כלום... והאפשרויות החינמיות כ"כ גרועות... מה אני אמור לעשות? למשכן את החיים והעתיד שלי בשביל טיפול שאולי יצליח?
ואם הוא לא?
אז אני אהיה בעוד כמה חודשים עם 10-20 אלף ש"ח פחות, ועם אותו חור בלב,
זה הוגן?
זה נראה הוגן למטפלים?
למה אין מערכת ציבורית נורמלית כמו ברפואה???
בבקשה תגיבו בהודעות תומכות, אני כ"כ רגיש לביקורת... אני יודע שיש מלא דברים שאפשר וצריך לשנות אבל לא בשביל זה אני כותב, אני כותב כי אני כ"כ לבד וכ"כ צריך אתכם...
בבקשה תהיו איתי!
בבקשה תגידו לי שאני נורמלי, שעוד נשארה בי טיפת שפיות. טיפת תקווה טיפת רוח לחימה.
ועוד משהו, כבר 14 שנה שאני סובל ואין בי טיפה של מחשבות אובדניות, מה זה אומר עלי? שאלה מצחיקה אני יודע אבל זה כנראה אופי, אין יציאה...
מנסה לכתוב משהו,
מקווה שיצליח.
אז נכנסתי לתקופה של החג בקטע פחות טוב, הפעילות הגופנית, ריצה והליכה, החזיקה אותי עם הראש מעל המים. זה גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי.
אבל התחילו לי כאבים לפני חודשיים, והלכתי לפיזיותרפיסט שאמר לי שיש לי דלקת בגיד האכילס, מה שהשבית אותי מריצה לכמעט חודש. ובמקרה באותו זמן גם היה פסח עם כל האוכל המוזר שלו ועם זה שאני חייב להיות אצל ההורים כי אין לי ברירה ופשוט המצב שלי ממש הדרדר. לא שהיה נפלא לפני כן, אבל כמו שאמרתי, הפעילות הגופנית החזיקה אותי.
השבוע פשוט התרסקתי.
הייתי אמור לצאת ל2 ימי טיול עם המכללה, הכנתי תיק והכל אבל פשוט לא התעוררתי... כאילו התעוררתי וחזרתי לישון...
הייתי בלחץ במוצ"ש כי הייתי צריך להכין מערך שיעור להכשרה המעשית, שיעור שהייתי אמור להעביר לסטודנטיות שאיתי. בסוף ביום ראשון בלילה הרגשתי ממש רע ולקחתי קלונקס.
סיימתי איכשהו את המערך שיעור אבל נחשו מה...לא הייתי מסוגל לקום היום מהמיטה...
אני אפילו לא מסוגל להסביר את התחושה הזו, כאילו כל כך כיף בעולם הדמיוני וכל כף מלחיץ בעולם האמיתי שאני פשוט בורח...
עכשיו אני אמור להסביר את זה למורה שאחראית עלי. מה אני אגיד לה בדיוק? כל יום שעובר רק הופך את זה לבעייתי יותר כי פשוט הברזתי... אני אאלץ לספר לה על המצב הנפשי שלי...
בקיצור מבואס ממש. היום חזרתי קצת לפעילות וזה הוציא ממני רגשות כמו שקורה הרבה פעמים.
אני בוכה על השנים שאיבדתי,
אני בוכה על המצב שלי.
אני בוכה על זה שאפילו תואר בחינוך שפעם הייתי מסיים אותו בקלות כ"כ קשה לי ואני בקושי שורד אותו.
אני בוכה על זה שאיבדתי את הביטחון העצמי והפכתי לחרדתי כ"כ.
אני בוכה על הנבגדות שחוויתי, קודם כל מאמא שאמורה להיות הכי טובה אלי ולא להרוס לי את החיים.
ואח"כ... כאילו מי שנדפק פעם אחת...
ואהבה... כל כך הרבה בנות מסביב, רק תרים מהרצפה... ואני לא מסוגל, "לא במשחק", ואנשים גדלים ומתחתנים ומולידים ילדים והילדים גדלים... ואני עדיין מחוץ למשחק...
רוצה עזרה, אבל כ"כ מפחד...
רוצה תמיכה, חיבוק, אהבה.
רוצה להיות אני!
לא רוצה לשרוד, רוצה לחיות!!!
כח החיים שבי עדיין קיים, והוא חזק ואיתן כמו תמיד!
הוא ינצח! אבל הפחד...והבדידות...והגיל...
מול מי אני נלחם?
את מי אני מנסה לעקוף במירוץ הזה?
אם הפסדתי בו כ"כ מזמן לא הגיע הזמן לשנות את הכללים שלו?
איך יוצאים מהכלא בתוך הראש שלי?
למה אלהים לא מקשיב לי???
אני אוהב אותו ומאמין בו,
אבל אני מרגיש שכל תפילה שלי עוזרת כ"כ מעט...
עוזרת, אבל טיפה, ואני צריך להזיז הר...
פשוט מרגיש בודד...
בלי אף אחד בעולם הזה שמבין אותי
ויותר גרוע, בלי אף אחד בעולם הזה שמסוגל להבין בכלל.
כאילו אני בעולם משלי, והתחרקתי כ"כ מהציוויליזציה... שאני לא משיק לעולמות האחרים...
לא רוצה להיות כלוא בעבודה לימודים ילדים... אבל עוד מעט נגמר הכסף ואני חוזר ללוף...
ועוד שאלה? למה טיפול של שעה ורבע עולה 500 שח?
ב50 דקות אני לא מספיק כלום... והאפשרויות החינמיות כ"כ גרועות... מה אני אמור לעשות? למשכן את החיים והעתיד שלי בשביל טיפול שאולי יצליח?
ואם הוא לא?
אז אני אהיה בעוד כמה חודשים עם 10-20 אלף ש"ח פחות, ועם אותו חור בלב,
זה הוגן?
זה נראה הוגן למטפלים?
למה אין מערכת ציבורית נורמלית כמו ברפואה???
בבקשה תגיבו בהודעות תומכות, אני כ"כ רגיש לביקורת... אני יודע שיש מלא דברים שאפשר וצריך לשנות אבל לא בשביל זה אני כותב, אני כותב כי אני כ"כ לבד וכ"כ צריך אתכם...
בבקשה תהיו איתי!
בבקשה תגידו לי שאני נורמלי, שעוד נשארה בי טיפת שפיות. טיפת תקווה טיפת רוח לחימה.
ועוד משהו, כבר 14 שנה שאני סובל ואין בי טיפה של מחשבות אובדניות, מה זה אומר עלי? שאלה מצחיקה אני יודע אבל זה כנראה אופי, אין יציאה...