האם אני מאפשרת לסבל להפוך אותי לאדם רע? טריגר!!!!
החג כל כך קשה לי.
אני יכולה לדבר שנים על השינויים והכול.
אבל אז - הטריגרים מסובבים אותי על האצבע הקטנה שלהם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אתמול הרגשתי שהמוצא היחיד מהסבל יהיה רוע.
ואכן צפיתי אתמול בשני סרטים ממש מרושעים שכללו הרבה גוויות מקרוב, גוויות שנאכלו על ידי זאבים, רשעות וייאוש נוראי, אלימות, אבל מקרוב, לא בכאילו שעושה סחרחורת של מרדפי מכוניות של הבנים וכאלה.
וזה באמת קצת הקל עלי.
זאת הפעם ראשונה בחיים שזה קורה לי. לפחות במודע.
גם הלילה אני רואה סרט על רוצח קר רוח.
וכל פעם שהוא משסף מישהו במהירות אלגנטית אני מרגישה ממש הנאה מהמקצועיות שלו, ואפילו סוג של קנאה - לרגע בו, ולרגע בקורבן שלו.
עכשיו אני יודעת שיש לי תקופות שאני אובססיבית לחומרי השואה - סרטים, שירה, חומרים דוקומנטריים, עדויות וכולי.
אבל אתמול הרגשתי גם צורך עז להיות רעה.
ממש להגיד להם תודה שהם עושים את זה עבורי, כדי שאחוש סיפוק מהרציחות דרכם, ואני עצמי לא אחצה את הקווים האדומים הנוראים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי לא למותר לציין שאני אדם מאוד אכפתי בדרך כלל, שמרגיש ומזדהה עם סבל הזולת, אדם שמנסה לעזור, אני טבעונית מטעמים של צער בעלי חיים ואני מאוד אוהבת בעוצמה ובאיכפתיות.
אבל יש כמה אנשים שתמיד קיימים אצלי על הכוונת.
זה היה אחד מהוריי, וכבר שנים אני חולמת שרצחתי אותו.
שנים רבות.
קרוב לעשרים שנה.
(באמת פגעתי בו במציאות - לא פיזית כמובן - וכחצי שנה לאחר מכן הוא מת מהתקף לב. אני בטוחה שזה לא מעט בגלל הפגיעה שפגעתי בו. ואם לומר את האמת, חלק ממני מתייסר ברגשי אשמה איומים, וחלק ממני ממש אדיש ואפילו נהנה מזה.)
והאדם שעכשיו אני מרגישה שאני מתייסרת ממחשבות נקמה זה הפסיכולוגית המיתולוגית שלי. ואני מרגישה שבכל מחיר עלי להימנע מלנקום בה על העוול שגרמה לי, כי אחרת אתייסר ברגשי אשמה. ולפעמים אני חושבת לתבוע אותה לוועדת האתיקה או להגיש תלונה, ומבחינתי זה יהיה לרצוח אותה, כי זה יהיה לרצוח אותה מקצועית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרט אחרון:
כבר המון שנים אני חולמת שהכניסו אותי לבית סוהר. בתקופה האחרונה החלומות הולכים ומתרבים ונהיים יותר ויותר מוחשיים ומפחידים.
אני בטוחה שזה אומר שאני פוחדת לעבור את הגבול.
אני אדם מתפקד ו"נורמטיבי" עלק, וחשוב לי מאוד להיות אדם טוב, ולרצות טוב ולעשות טוב, אבל עכשיו הרשע קורא לי בקול.
ואני מודה שחלק ממני מת להיענות!!!!!
תודה למי שקרא/ה עד כאן.
אני בטח הפחדתי אתכם נורא.
את עצמי בטוח אני מפחידה.
(שוב, זה לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע.... חלילה... אני רק מרגישה בכללי שהרשע קורא לי.... מרגישה דר... ומיסטר... פרחו לי שמותיהם...)
החג כל כך קשה לי.
אני יכולה לדבר שנים על השינויים והכול.
אבל אז - הטריגרים מסובבים אותי על האצבע הקטנה שלהם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אתמול הרגשתי שהמוצא היחיד מהסבל יהיה רוע.
ואכן צפיתי אתמול בשני סרטים ממש מרושעים שכללו הרבה גוויות מקרוב, גוויות שנאכלו על ידי זאבים, רשעות וייאוש נוראי, אלימות, אבל מקרוב, לא בכאילו שעושה סחרחורת של מרדפי מכוניות של הבנים וכאלה.
וזה באמת קצת הקל עלי.
זאת הפעם ראשונה בחיים שזה קורה לי. לפחות במודע.
גם הלילה אני רואה סרט על רוצח קר רוח.
וכל פעם שהוא משסף מישהו במהירות אלגנטית אני מרגישה ממש הנאה מהמקצועיות שלו, ואפילו סוג של קנאה - לרגע בו, ולרגע בקורבן שלו.
עכשיו אני יודעת שיש לי תקופות שאני אובססיבית לחומרי השואה - סרטים, שירה, חומרים דוקומנטריים, עדויות וכולי.
אבל אתמול הרגשתי גם צורך עז להיות רעה.
ממש להגיד להם תודה שהם עושים את זה עבורי, כדי שאחוש סיפוק מהרציחות דרכם, ואני עצמי לא אחצה את הקווים האדומים הנוראים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי לא למותר לציין שאני אדם מאוד אכפתי בדרך כלל, שמרגיש ומזדהה עם סבל הזולת, אדם שמנסה לעזור, אני טבעונית מטעמים של צער בעלי חיים ואני מאוד אוהבת בעוצמה ובאיכפתיות.
אבל יש כמה אנשים שתמיד קיימים אצלי על הכוונת.
זה היה אחד מהוריי, וכבר שנים אני חולמת שרצחתי אותו.
שנים רבות.
קרוב לעשרים שנה.
(באמת פגעתי בו במציאות - לא פיזית כמובן - וכחצי שנה לאחר מכן הוא מת מהתקף לב. אני בטוחה שזה לא מעט בגלל הפגיעה שפגעתי בו. ואם לומר את האמת, חלק ממני מתייסר ברגשי אשמה איומים, וחלק ממני ממש אדיש ואפילו נהנה מזה.)
והאדם שעכשיו אני מרגישה שאני מתייסרת ממחשבות נקמה זה הפסיכולוגית המיתולוגית שלי. ואני מרגישה שבכל מחיר עלי להימנע מלנקום בה על העוול שגרמה לי, כי אחרת אתייסר ברגשי אשמה. ולפעמים אני חושבת לתבוע אותה לוועדת האתיקה או להגיש תלונה, ומבחינתי זה יהיה לרצוח אותה, כי זה יהיה לרצוח אותה מקצועית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרט אחרון:
כבר המון שנים אני חולמת שהכניסו אותי לבית סוהר. בתקופה האחרונה החלומות הולכים ומתרבים ונהיים יותר ויותר מוחשיים ומפחידים.
אני בטוחה שזה אומר שאני פוחדת לעבור את הגבול.
אני אדם מתפקד ו"נורמטיבי" עלק, וחשוב לי מאוד להיות אדם טוב, ולרצות טוב ולעשות טוב, אבל עכשיו הרשע קורא לי בקול.
ואני מודה שחלק ממני מת להיענות!!!!!
תודה למי שקרא/ה עד כאן.
אני בטח הפחדתי אתכם נורא.
את עצמי בטוח אני מפחידה.
(שוב, זה לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע.... חלילה... אני רק מרגישה בכללי שהרשע קורא לי.... מרגישה דר... ומיסטר... פרחו לי שמותיהם...)