האם אני מאפשרת לסבל להפוך אותי לאדם רע? טריגר!!!!

האם אני מאפשרת לסבל להפוך אותי לאדם רע? טריגר!!!!

החג כל כך קשה לי.
אני יכולה לדבר שנים על השינויים והכול.
אבל אז - הטריגרים מסובבים אותי על האצבע הקטנה שלהם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אתמול הרגשתי שהמוצא היחיד מהסבל יהיה רוע.
ואכן צפיתי אתמול בשני סרטים ממש מרושעים שכללו הרבה גוויות מקרוב, גוויות שנאכלו על ידי זאבים, רשעות וייאוש נוראי, אלימות, אבל מקרוב, לא בכאילו שעושה סחרחורת של מרדפי מכוניות של הבנים וכאלה.
וזה באמת קצת הקל עלי.
זאת הפעם ראשונה בחיים שזה קורה לי. לפחות במודע.
גם הלילה אני רואה סרט על רוצח קר רוח.
וכל פעם שהוא משסף מישהו במהירות אלגנטית אני מרגישה ממש הנאה מהמקצועיות שלו, ואפילו סוג של קנאה - לרגע בו, ולרגע בקורבן שלו.
עכשיו אני יודעת שיש לי תקופות שאני אובססיבית לחומרי השואה - סרטים, שירה, חומרים דוקומנטריים, עדויות וכולי.
אבל אתמול הרגשתי גם צורך עז להיות רעה.
ממש להגיד להם תודה שהם עושים את זה עבורי, כדי שאחוש סיפוק מהרציחות דרכם, ואני עצמי לא אחצה את הקווים האדומים הנוראים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי לא למותר לציין שאני אדם מאוד אכפתי בדרך כלל, שמרגיש ומזדהה עם סבל הזולת, אדם שמנסה לעזור, אני טבעונית מטעמים של צער בעלי חיים ואני מאוד אוהבת בעוצמה ובאיכפתיות.
אבל יש כמה אנשים שתמיד קיימים אצלי על הכוונת.
זה היה אחד מהוריי, וכבר שנים אני חולמת שרצחתי אותו.
שנים רבות.
קרוב לעשרים שנה.
(באמת פגעתי בו במציאות - לא פיזית כמובן - וכחצי שנה לאחר מכן הוא מת מהתקף לב. אני בטוחה שזה לא מעט בגלל הפגיעה שפגעתי בו. ואם לומר את האמת, חלק ממני מתייסר ברגשי אשמה איומים, וחלק ממני ממש אדיש ואפילו נהנה מזה.)
והאדם שעכשיו אני מרגישה שאני מתייסרת ממחשבות נקמה זה הפסיכולוגית המיתולוגית שלי. ואני מרגישה שבכל מחיר עלי להימנע מלנקום בה על העוול שגרמה לי, כי אחרת אתייסר ברגשי אשמה. ולפעמים אני חושבת לתבוע אותה לוועדת האתיקה או להגיש תלונה, ומבחינתי זה יהיה לרצוח אותה, כי זה יהיה לרצוח אותה מקצועית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרט אחרון:
כבר המון שנים אני חולמת שהכניסו אותי לבית סוהר. בתקופה האחרונה החלומות הולכים ומתרבים ונהיים יותר ויותר מוחשיים ומפחידים.
אני בטוחה שזה אומר שאני פוחדת לעבור את הגבול.
אני אדם מתפקד ו"נורמטיבי" עלק, וחשוב לי מאוד להיות אדם טוב, ולרצות טוב ולעשות טוב, אבל עכשיו הרשע קורא לי בקול.
ואני מודה שחלק ממני מת להיענות!!!!!
תודה למי שקרא/ה עד כאן.
אני בטח הפחדתי אתכם נורא.
את עצמי בטוח אני מפחידה.
(שוב, זה לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע.... חלילה... אני רק מרגישה בכללי שהרשע קורא לי.... מרגישה דר... ומיסטר... פרחו לי שמותיהם...)
 
שלום

לצפות בסרטים על אנשים רעים יכול לשחרר יצרים ומצוקות ולגרום הנאה, אבל אסור לנו במציאות להיות אנשים רעים. אל תרשי לעצמך להיות רעה, אבל אם צפייה בסרטים על רוע עוזרת לך המשיכי ליהנות מהם. אם לא תפחדי שאת תהפכי לאישה רעה, לא תצטרכי לחלום שאת רעה ונענשת.
&nbsp
 
בכולנו יש "מיסטר הייד" שכזה

ואנשים שחוו עוול קשה, התעללות וסבל עז - טבעי לגמרי שהצד ששואף לנקום ושרוצה להרע בכללי - מתחזק. זו עבודה רוחנית מאומצת וקשה להתגבר על מיסטר הייד הזה, גם במחשבה וברגש (כי במעשה את כמובן מכוסה). אני לא יודעת אם אפשר לעשות את זה בכלל ללא אמונה. ועם אמונה - העבודה היא להזכיר חעצמך את המקום שבו את זלימה, תמיד, להזדהות בעוצמה ען הרובד הנשמתי זלך, שבו איש אינו יכול לפגוע בך אף פעם. ולהזכיר לעצמך שכל דבר שקורה - צריך לקרות. ושכל דבר שקורה כי הוא צריך לקרות - קורה לטובה. גם אם קשה להבין ולראות את זה מהפרספקטיבה שאנחנו מסתכלים ועם הידע שיש לנו. להגיד לעצמך שהאדם שפגע בך היה רק שליי. שהנשמה שלו קיבלה את התפקיד הזה מבורא עולם, את השליחות הזאת - להיות לך מורה שילמדנאותך את השיעור הזה, הגם שהוא כואב...

זה לא קל בכלל, גם לאנשים שמאמינים בכל מאודם. זו התגברות מפרכת.
בכל אופו, אל תרגישי רע על כך שאת נמצאת במקום הזה של הרוע. זה ממש טבעי ומובן... ואת בן-אדםטוב כי את מתגברת על זה ולא פועלת בהתאם.
 
תודה על הקבלה, שחרית

אני לא מאמינה שכל מה שקורה צריך לקרות.
אני מאמינה שהיא צריכה להיענש על מה שעשתה לי.
אני מאמינה שאני עדיין משועבדת לה.
אני מאמינה שאני צריכה להוריד אותה מהצוואה שלי ומביטוח החיים שלי.
זה קודם כול.
וכל כך קשה לי לעשות את זה!!!!!!!!!!!
 
אז מצויין - תגייסי את הכעס והנקמה לשם!!

חשבתי שזה הצעד הקשה שעשית כבר, לפי מה שכתבת קודם. הבנתי לא נכון? על כל פנים, אם יש משהו שצריך וראוי וצודק לעשות - את יכולה לגייס את כל העוצמות הרגשיות האלה כדי להתגבר על הקושי הרגשי העצום לעשות אותו... נשמע כמו קרב איתנים פנימי, וכנראה זה מה שזה יהיה. מקווה שיהיה מי שיתמוך בך כשתעשי את זה...
טבקשר למה שכתבת לגהי ועדת אתיקה / תביעה ("לרצוח אותה מקצועית") - שוב, אם את מכריעה בשכלך שזה מה שצודק ומה שצריך לעשות - אדרבה, לכי על זה, ותשתמשי בכעס כדי שייתן לך כוח. אני חושבת שמה שתיארת על היחסים ביניכן הזוי לגמרי, ואין צורך לומר בלתי מקצועי... (גם הפסיכולוגית שלי חושבת כך, והיא פסי' בכירה מדריכה) ואם תצאי עם זה החוצה אין לי ספק שהאישה הזאת תשלם על מחדליה. ואולי זה מה שייתן מנוחה לנפשך. אני לא יודעת - רק את יודעת את זה. אם כן, אל תחשבי על זה בתור "רצח" ו"רוע", אלא בתור עשיית דין, עשיית צדק. (מניעת נזק מאחרים גם, אולי).
אם כי קל לדבר כשאתה עצמך מחוץ לקלחת הרותחת, ברור לי...
 
אני כמו אווזון קטנטון הייתי

והיא הייתה אימא אווזה.
היא מוטבעת בי.
קשה להגיד "אימא רעה".
קשה להגיד את זה פעם שנייה בחיים שלך.
קשה קשה קשה.
 

אופירA

New member
מנהל
אם את מפחידה את עצמך - את צריכה טיפול בפחד הזה

ומכך שהיית בטיפול בעבר, אני מבינה שזו לא הסיבה היחידה שאת צריכה טיפול.
אם אנו צריכים טיפול, זה לא משהו שנגמר מכך שהפסיכולוג שהלכנו אליו לא היטיב איתנו. אנו עדיין צריכים טיפול, וצריכים ללכת לפסיכולוג אחר.

זה לא בעיה להרגיש הרגשות עזות וקיצוניות, גם בניגוד לתכונות אחרות שבנפשנו.
וזאת כל עוד הן לא קיצוניות באופן שמשתלט על נפשנו ומקשה על התפקוד, וכל עוד אנו לא פועלים עליהן, רק מרגישים אותן.
כל הרגשה שלא מפריעה לנו ולאחרים - אינה בעייתית.
אבל בדברייך שומעים שההרגשות שלך מאוד מפריעות לך ומפחידות אותך, ולכן צריך טיפול בזה.
 
תודה אופירה על הכוונה הטובה,אבל....

הדבר האחרון שאני צריכה זה להיות מתוייגת כבעלת בעיה נוספץ וללכת לטיפול נוסף שגם הוא ישאיר בי משקעים, וגם הם יזכו לתיוג "בעייתי". אני רותחת מכעס בגלל שנעשה לי אי צדק משווע!
 
ודרך אגב, אני בטיפול. אז מה?.....

מה הטיפול יכול לתת לי?...
לא.
לצורך השתחררות ממנה הטיפול לא באמת עוזר לי.
!
המקום היחיד שמבין על מה אני מדברת הוא המרכז לנפגעי כתות.
כי היא שיעבדה אותי כמו שגורו משעבד את השפוטים שלו.
אני נזכרת איך כתבתי תפילות לאלוהים כשהיא לנגד עיניי בדמות אלוהים.
אני פשוט לא מאמינה שזאת הייתי אני!!!!!!!!!!
אני לא צריכה להשתחרר מהכעסים שלי.
אני צריכה להשתחרר ממנה.
ואז כנראה אהיה משוחררת , לפחות במידה מסויימת, מהכעסים.
 
טיפול יכול לעזור למתן את העוצמות

ולהכיל אותן. ולפעול באופן הנכון ביותר ולא מתוך התפרצות של רגש בלתי ניתן לנשיאה.
מעבר לזה, אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת. את צריכה להשתחרר *ממנה*, והכעס ידעך מאליו. וגם בזה טיפול עשוי לעזור. בלהשיב לך את הרגשת עצמך שלמה יותר, עוצמתית יותר. להביא אותך למקום שממנו יהיה לל קל יותר להשתחרר מממנה. גם אחרי שנים רבות וארוכות של פגיעה ושל תלות.

לכן מעולה שאת בטיפול.
 

אופירA

New member
מנהל
את בטיפול, אז ברור שלא צריך טיפול נוסף!

כשכתבתי את ההודעה הקודמת, לא ידעתי עדיין מי את. לא הסתמכתי על הידע הקודם שיש לנו בפורום עלייך.
לגבייך, אני יודעת שאת בטיפול, ברור שלא הולכים לשני טיפולים.

אבל קבוצת תמיכה של נפגעי כתות בהחלט יכולה להתאים לך.
ובכעס צריך לטפל.
הכעס הוא על עצמך, שהשתעבדת כך. את עצמך מבחינה בכך. מהכעס הזה את צריכה להשתחרר.

נכון שאת לא אשמה ששועבדת. נכון שילד שנכלא ע"י הוריו או ע"י פסיכופט אחר עשרות שנים עד שברח מכלאו הנורא, אינו אשם בכך שנכלא.
אבל בכך שנכלא קרה לו משהו. ומהמשהו הזה הוא סובל, ולא משנה מי אשם כאן.
ומהמשהו שהוא סובל ממנו הוא צריך להבריא.
הבעיה שממנה אנחנו סובלים היא בנו, היא אצלנו, ולא אצל האכזר שגרם אותה. הוא לא סובל ממנה. אנחנו סובלים ממנה. מי שסובל צריך להבריא, לא מי שאינו סובל.

זה לא סיפור של צדק כאן, זה סיפור של מציאות.
המציאות היא שאת הפיזיותרפיה והריפוי צריך מי שנדרס, ולא האכזר שדרס אותו.
אפשר לכעוס על אלוקים שגרם את הגורל הזה, שאני קורבן שלו.
אבל גם זה לא ריפוי, כי אלוקים עשה את זה לטובה. ולא, אנחנו לא יכולים להבין למה זה לטובה. אנו יכולים להבין רק דבר אחד - שזה שלנו ואיתנו. ושאנחנו צריכים רפואה.
הריפוי הוא לשלוח את הכעס לאלוקים. "להסביר" לו את הכעס, לדבר על הכעס.

עושים את זה גם בטיפול, לא רק בתפילה לאלוקים. וגם בשיחה עם ער"ן. בכל דרך של דיבור עושים את זה.
עוד ועוד ועוד.
העיקר לא לטעות בכיוון.
בהחלט גם צריך לכעוס על מעשיה, צריך למנוע ממנה לעבוד בטיפול ובוודאי שלהוציא אותה מהצוואה. מה השאלה בכלל.
אבל זה החלק הראשון של הריפוי. עיקר הריפוי הוא לוותר על הכעס על עצמנו. לעבד אותו מכל עבריו, עד תומו.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
מקורו של הצל

שירה כמים יקרה,
את מתארת התמודדות עם הצל שלך. לכולם יש צל, ובעוד שבסיפור "ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד" הצל יוצא מכלל שליטה, אפשר לשער, ממה שאת מספרת, שיש לך גדרות ברורים של עד לאן וכמה את מרשה לעצמך לבטא את הצל. כי הצל צריך ביטוי נשלט ולא הדחקה מוחלטת. פנטסיה, כמו בסרטים, מפגישה אותנו עם צדדים מודעים יותר או פחות שלנו. יכול להיות שאת לא הרשית לצד מסויים שלך לבוא לידי ביטוי, ועכשיו הוא משתקף כרוע. הפחד שלך לפגוע בפסיכולוגית הוא דוגמה אפשרית לכך. יכול להיות שאת מזהה שיש לך עילה לתבוע את הפסיכולוגית, אבל רגשותייך והיחסים שהיו ביניכן גורמים לך לחשוב על כך כעל מעשה "רע", ואפילו כעל רצח. את אפילו לא ממהרת להוריד אותה מהצוואה שלך בגלל הרגשות המורכבים. אבל הרצון לעשיית צדק, שהודחק, בא עתה לידי ביטוי כחלק מהצל שלך, וגורם לך, אולי, לפנטז על רוע. והפנטזיות האלה מרחיקות לכת יותר מהמציאות.
יכול להיות גם, שהמחשבה על כך ש"רצחת" את אחד מהורייך, או גרמת בעקיפין למותו, גורמת לך לחשוב על עצמך כעל אדם רע. את לא ידעת שההורה ימות חצי שנה לאחר מכן. ואולי לחלק אחד בתוכך באמת לא אכפת. אך החלק הזה הוא חלק אחד, שאני בוודאי ובוודאי אינני מתכוונת, וגם אין לי הזכות, לשפוט אותו. מה שאני רוצה לומר: המציאות, פנימית וחיצונית, היא מורכבת, ואפשר להימנע משיפוט של "טוב" ו"רע" באמצעות צבעים מוחלטים של שחור ולבן. וכמו שאת רואה שיש לך יחס מורכב ולא חד משמעי כלפי מי שפגעו בך, אולי את יכולה לראות שהרע אינו אלא דבר טוב שהתעוות, כי לא מצא את הביטוי הנכון עבור עצמו.
יכול להיות שאני טועה, אבל לא נראה לי שבגלל שצפית בסרטים מסויימים את הולכת ליישם את מה שראית ולשסף גרונות של אנשים. לעומת זאת, אולי תוכלי להתעמת עם ההדחקה של התקיפות, לא התוקפנות, שבך, הרצון לעמוד על שלך ולהגן על עצמך מפני תוקפנותם של אחרים.
 
"הרע אינו אלא טוב שהתעוות כי לא מצא את הביטוי הנכון"


איזה יופי של תובנה ושל ניסוח!
 
סהרית,המכתב שלך הוא מכתב מופת עבורי.

אני מעתיקה אותו, מדפיסה אותו ומצמידה אותו אל לבי.
תודה תודה
 
למעלה