גקימופיגסי
New member
עברו שמונה ימים מאז שהחלטתי לרפא את עצמי
בכוחות עצמי, ובלי לקיחת כדורים נוספים.
להקשיב לעצמי.
לא לקרוא מה עזר או עוזר לאחרים.
כרגע זה לא מעניין אותי.
מה עזר לי.
מה עוזר לי.
אז עברו שמונה ימים של רגעים כאלה וכאלה, זמננים שישנתי, לא מעט עייפות, אבל כמעט שלא דיכאון!!
לא דיכאון אלא הרגשת חיות והתחברות לכוחות שלי.
יש רגעי נפילה וחוסר אמונה.
אבל זה לא מעניין אותי.
אני ממשיכה:
נשימות.
לשיר.
הרבה שירים לאלוהים.
אבל לא רק.
צ'י קונג.
עוד קצת צ'י קונג.
נשימות.
לשיר.
אף אחד לא יודע מלבדי למה אני זקוקה כדי להרפא.
רק אני יודעת.
אני ארפא את עצמי, בעזרת אלוהים.
וכל זה תוך כדי שעובדת ומתפקדת.
אז לא כל יום אני שרה.
אבל כמה פעמים השבוע.
ופעם אחת שיעור צי קונג.
ועוןד פעם אחת רבע שעה עם חבר.
ועוד כמעט כל יום טיפה לבדי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ועוד מה קרה... קורה....
מתחדשים פתאום קשרים...
שכל כך נוח לי בהם...
כל כך טוב לי בהם...
ופשוט ונטול מאמץ......
ולא מושלם. אבל מוכר.
קשרים מהעבר. שעם הפסיכולוגית ההיא של העשרים ושתיים שנה כולם [כולם!!!!!!!!] נותקו.
פתאום מאליו.
מאליו.
כמעט מאליו.
עם אנשים שמקבלים אותי כמו שאני.
________________
אז גם זהו למרוח את עצמי על הריצפה בהתפתלויות סליחה על מה שחטאתי ומה שפגעתי.
אני פגעתי ואני מצטערת.
ובי פגעו - ולפעמים מצטערים ולפעמים לא.
זה החיים.
מעצם היותנו חיים אנחנו גם פןכגעים.
אז החלטתי ליצור קשר עם עוד חבר לשעבר שאני מתגעגעת אליו, ושהייתי די חראית אליו.
אז הייתי.
באמת הייתי.
אולי בגלל שגם הוא היה.
ואולי זה לא משנה ואפשר פשוט להמשיך.
ואולי הוא יגיד לי לא וזה גם בסדר.
__________________________
ופתאום אני יכולה ליזום.
מי שנראה לי, אני יכולה ליזום.
כי יש בי כוח.
כי יש לי מה להעניק ואני יודעת את זה.
גם אם באותו רגע אני לא מעניקה.
אני יכולה כבר לשבת בשקט בלי לפרוש את כל נוצות הטווס שלי עם כל הצבעים.
אני יוןדעת שיש לי זנב יפה עם הרבה צבעים.
מי שיישאר לידי מספיק זמן יידע גם הןא.
_______________________
לפני שמונה ימים החלטתי לרפא את עצמי.
ופתאום וילונות מוסטים מחלונות סמוכים.
חלונות נפתחים.
והגוף רפוי פחות או יותר.
ומדברים.
ונעים.
בכוחות עצמי, ובלי לקיחת כדורים נוספים.
להקשיב לעצמי.
לא לקרוא מה עזר או עוזר לאחרים.
כרגע זה לא מעניין אותי.
מה עזר לי.
מה עוזר לי.
אז עברו שמונה ימים של רגעים כאלה וכאלה, זמננים שישנתי, לא מעט עייפות, אבל כמעט שלא דיכאון!!
לא דיכאון אלא הרגשת חיות והתחברות לכוחות שלי.
יש רגעי נפילה וחוסר אמונה.
אבל זה לא מעניין אותי.
אני ממשיכה:
נשימות.
לשיר.
הרבה שירים לאלוהים.
אבל לא רק.
צ'י קונג.
עוד קצת צ'י קונג.
נשימות.
לשיר.
אף אחד לא יודע מלבדי למה אני זקוקה כדי להרפא.
רק אני יודעת.
אני ארפא את עצמי, בעזרת אלוהים.
וכל זה תוך כדי שעובדת ומתפקדת.
אז לא כל יום אני שרה.
אבל כמה פעמים השבוע.
ופעם אחת שיעור צי קונג.
ועוןד פעם אחת רבע שעה עם חבר.
ועוד כמעט כל יום טיפה לבדי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ועוד מה קרה... קורה....
מתחדשים פתאום קשרים...
שכל כך נוח לי בהם...
כל כך טוב לי בהם...
ופשוט ונטול מאמץ......
ולא מושלם. אבל מוכר.
קשרים מהעבר. שעם הפסיכולוגית ההיא של העשרים ושתיים שנה כולם [כולם!!!!!!!!] נותקו.
פתאום מאליו.
מאליו.
כמעט מאליו.
עם אנשים שמקבלים אותי כמו שאני.
________________
אז גם זהו למרוח את עצמי על הריצפה בהתפתלויות סליחה על מה שחטאתי ומה שפגעתי.
אני פגעתי ואני מצטערת.
ובי פגעו - ולפעמים מצטערים ולפעמים לא.
זה החיים.
מעצם היותנו חיים אנחנו גם פןכגעים.
אז החלטתי ליצור קשר עם עוד חבר לשעבר שאני מתגעגעת אליו, ושהייתי די חראית אליו.
אז הייתי.
באמת הייתי.
אולי בגלל שגם הוא היה.
ואולי זה לא משנה ואפשר פשוט להמשיך.
ואולי הוא יגיד לי לא וזה גם בסדר.
__________________________
ופתאום אני יכולה ליזום.
מי שנראה לי, אני יכולה ליזום.
כי יש בי כוח.
כי יש לי מה להעניק ואני יודעת את זה.
גם אם באותו רגע אני לא מעניקה.
אני יכולה כבר לשבת בשקט בלי לפרוש את כל נוצות הטווס שלי עם כל הצבעים.
אני יוןדעת שיש לי זנב יפה עם הרבה צבעים.
מי שיישאר לידי מספיק זמן יידע גם הןא.
_______________________
לפני שמונה ימים החלטתי לרפא את עצמי.
ופתאום וילונות מוסטים מחלונות סמוכים.
חלונות נפתחים.
והגוף רפוי פחות או יותר.
ומדברים.
ונעים.
