האם אני יכולה לעשות את הבלתי אפשרי? פרק א'

האם אני יכולה לעשות את הבלתי אפשרי? פרק א'

לעזאזל! אני רוצה לעשות את הבלתי אפשרי!
אני רוצה לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי ולאושש ולהחלים את עצמי ללא תוספת כדורים.
הסיפור הוא שאחרי ההתקף לב המדומה שהתברר כהתקף חרדה נוראי שנגרם מהכדור החדש יחסית התנקיתי מהכדור, ועכשיו הגיע הזמן לנסות חרה חדש [סליחה, אני חייבת לקלל, זה כל כך עוזר לא לשקוע לרחמים עצמיים!]
ואז הייתי אצל הפסיכיאטר והוא רשם לי ח' חדש, ולקח לי שלושה ימים עד שהצלחתי להגיע לבית מרקחת מרוב שהייתי עייפה ותשושה וזרוקה, ואז סופסוף הגעתי לבית מרקחת, ולמחרת אני לוקחת את הח' החדש הזה , ואחרי חצי שעה, באמצע שאני בפגישת עבודה - שיט שיט שיט!!!!!!!!!!!!! - אני מרגישה בחילה איומה גואה בי שוב וסומק נוראי וסחרחורות ואני מפסיקה לשמוע את מה שהבחורה מדברת, ואני אומרת לה "סליחה אבל אני מרגישה לא טןוב, אני חייבת להפסיק את הפגישה" והיא אלף פעמים שואלת אם היא יכולה לעזור וני רק מחכה שהי תעוף כי אני מתביישת להקיא על ידה ואני אומרת לה את זה ועוד נצח של איזה חצי דקה עד שהיא עפה ואני כבר בכיור מקיאה את הנשמה.
את הנשמה כי לא היה לי מה להקיא.
את ההנשמה ומיצי מרה.
שיט שיט שיט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואז אני מבטלת כל מה שיש לי לאותו יום ויושבת ובוהה או עושה סדר בניירת שלי על השולחן, פשוט לא רוצה לקלוט מה קורה פה, והבחילה גואה וגואה ואני בקושי מצליחה לשתות טיפה מים וני זוחלת למיטה ועכשיו גם מתחיל כאב ראש מנסר!!!!! והסחרחורת והחולשה.
שיט שיט שיט!!!!!!
והכי מרגיז שאני בכלל לא חושבת שיש איזה קשר לכדור החדש, למרות שזה קרה לי חצי שעה אחרי שלקחתי אותו פעם ראשונה, אולי אפילו פחות.
אני אומרת לעצמי אולי וירוס, אולי אני הולכת למות, אולי באמת יש לי איזה בעיה רפואית איומה שלא עלו עליה.
ורק כמה שעות אחרי זה אני מדברת עם חבר והוא אומר "אולי זה קשור לכדורים," "אולי תתקשרי לפסיכיאטר", ואני, כל מה שיש לי לחשוב בממש אימה - להפריע לפסיכיאטר? לא נעים לי להפריע לו שוב פעם.
שיט שיט שיט!!!!!!!
סוף פרק א' - שיחה עם הפסיכיאטר. וכן, כמובן שאלה תופעות לוואי של הכדור. ומה עכשיו מציע הפסיכיאטר?.... - המשך יבוא.... בפרק ב'. תודה למי שקרא/ה
 
פרק ב'

בטלפוןן הפסיכיאטר מציע שאם אני יכולה "להכיל את זה" שארד במינון לחצי כדור אחת ליומיים כי אלה תופעות לואי שיחלפו. ואני " כן, כן, בסדר" ומרגישה שאין לי שום אופציות.
ומצלצלת לער"ן וחושבת לעצמי איזה מזל שיש ער"ן ונותנת לתורנית שם כזה ספיץ', שבסופו אני מחליטה שאני לא אעשה מה שהוא אומר.
ז"א, לא מספיק שאני בדיכאון, לא מספיק שהכול ככ קשה והתיפקוד והכול, עוד מכניסים אותי לטירונות הקאות!!!!
והתורנית אומרת "אבל אולי"
ואני שואגת עליה ואחר כך מתנצלת, "מקווה שלא נפגעת".
לא, תודה לאל, היא לא נפגעה.
אבל אולי לעזאזל כבר יפסיקו כולם כל הזמן להגיד לי מה אני צריכה לעשות?!!!!!!!!!
לא רוצה לקחת את הכדור, טוב?
ולא מעניין אותי ההיגיון!!!!!!!!!!!!!
לא רוצה לקחת יותר שום כדור!!!!!!!!!!!!!!!!
ולא מעניין אותי ההיגיון!!!!!!!!!!!!!!
ולא מעניין אותי שאני בדיכאון!!!!!!!!!!
ושאני בקושי מתפקדת!!!!!!!!!!!!!!
ושאני ישנה המון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ושכמעט נפלתי לכדורי מרץ עוד פעם, עד שהצלחתי להיגמל מהם סופסוף בעזרת הפסיכיאטר הטוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא מעניין אותי כלום!
כל הגוף שלי צורח: "רעל!!!! רעל!!!!! אני לא רוצה את הרעל!!!!!!"
והנפש שלי אומרת בשקט
את מה שאף אחד לא מוכן להתייחס אליו ברצינות
-וזה כולל אותי, עד הערב הזה, 10 במרץ 2018.
בשקט שקט הנפש שלי לוחשת את מה שהיא כבר המון זמן מנסה להעביר אלי:
"את יכולה לרפא את עצמך!"
והקול שלה הולך וגואה ככל שהבחילה והסחרחורות ןכאב הראש והקול של הפסיכיאטר והתורנית בער"ן וכל הפסיכיאטרים שטיפלו בי אי פעם והפסיכולוגית המיתולוגית וכמעט כל הפיכולוגים שטיפלו בי אי פעם - הקול שלהם הולך ומתעמעם, ואני מרגישה בתוכי מין שמחה צולעת... שמחה נופלת על הרצפה ומקרטעת כמו נכה בלי ידיים ובלי רגליים... שמחה מתרוממת קצת... ושוב נופלת.... והלחש שלה כמעט לא נשמע.... ושוב מתרומם... ואני לא יודעת אם השמחה באמת כאן או שנדמה לי אבל היא מנופפת לי בידיים ומנסה לצרוח אלי בקול צרוד מכל הצינורות שדחפו לה בבית חולים כל פעם כדי לעשות לה שטיפות קיבה מכל החרה שהיא בלעה והקול שלה נשמע נורא ומכוער ומעוות אבל היא מגרדת את האוויר ואני שומעת את הגירודים האלה "אני כאן, אני כן כאן" היא צורחת בקול המגרד המעוות הזה שלה, "אני כאן אני כאן."
 
פרק ג'

ואז נפלה עלי העייפות המטורפת סופית.
או כמעט סופית.
שמחה שמה שמחה, חלאס עם כל השטויות, תיכף אני נופלת למיטה עם הדיכאון הרגיל הזה וישנה עד לפנות בוקר ושוב מתעוררת וחוזר חלילה.
אבל השמחה הנכה הזאת לא מפסיקה להגיד דברים.
היא אומרת "איך רבי נחמן ריפא את עצמו מהדיכאון עם השמחה?"
והיא אומרת "אולי תקשיבי לעצמך? איך את שרה מגיל שבע או שמונה כבר... כל פעם שהיית לבד בבית שרת בקולי קולות.... כי ידעת שזה מרפא אותך.... ואחרי זה שנים... וגם עם גיטרה... ואז ההיו לך שתי גיטרות... אחת שקיבלת מע' [הפסיכולוגית הב'ז' של העשרים ושתיים שנ שהרסה לי את החיים] ואז כשהכול נהיה מחורבן אז לאט לאט נפטרת מהגיטרות, גיטרה אחת החזרת לה וגיטרה אחרת נתת לחברה, והפסקתץ לנגן והפסקת לשיר, כבר שנים... ועכשיו את צריכה לחזור לשיר.... ולעשות מה שטוב לך.... ולהחליף מיתרים בגיטרה... ולשיר שירי שבת... ולנשום עמוק... ולשיר כל יום.... כי את יודעת שאת תשירי ותעשי צי קונג ותעשי כל מה שטוב לך ואת .....
"כן? אני אהיה בריאה?" זה ני שואלת בקול חלש, לא יכולה להאמין.
אבל אמונה או לא אמונה, רוב הערב אני שרה.
עושה דברין ושרה.
חוזרת אל הסידור הישן ומתפללת-שרה ממנו שירים.
ושרה שירים מחורבנים וןעצובים.
ושרה ואני אוהבת את הקול שלי.
ושרה גבוה.
ושרה עם ריקי גל.
ושרה בקול.
ושרה בשקט.
ותולה כביסה ושמה יוטיוב ושרה.
וכותבת ושרה.
ושרה. ושרה.
ושמה דיסק ושרה.
ומנסה להחליף מיתרים בגיטרה. ושרה.
ושרה ושרה ושרה ושרה.
ואיך עבר הלילה והעייפות נעלמה?
איך זה?
איך זה יתכן?
 
סוף דבר [ללילה הזה]:

אני יודעת שחלק מהעניין זה שפשוט חסר לי אוויר.
ככל שאני מכניסה יותר חמצן באמצעות שירה או צי קונג אני מכניסה אנרגיה.
אבל אני יודעת שזה יותר מזה.
הרבה יותר מזה.
גרעין קטן של שמחה חי בי.
והוא פגום והרוס ונכה ומקושקש ובלוי ומעוך.
אבל הוא קיים.
והוא זקף ראש הלילה.
אלוהים, תן לי, בבקשה בבקשה, אני מתחננת, לא להקשיב לשום מילה אחרת, לא לשום דבר, ומחר כשאתעורר בטח בדיכאון - להתחיל מהתחלה, ולשיר ולשיר, וכל החיים שלי לחיות אותם ולפלס לי דרך כשאני שרה. שרה שרה שרה שרה שרה שרה שרה. מאמינה שהשמחה חיה בתוכי ויא נותנת לי כוח. והיא תיתן לי כוח.
אני כבר שומעת את הניתוחים.
אני כבר רואה את העיניים של הפסיכיאטר שואלות אם יש לי כאלה עליות וירידות.
אולי יש לי מניה דפרסיה.
אולי יש לי יותר מדי חרה בראש?
וזה הכול?
ואולי אם אני משיך לשיר ולשיר ולשיר כל יום שעה לפחות זה יניס את החרה שבראש?
ואולי השמחה תשיג פרוטזות ותזדקף על שתיים?
ואני אקרא לי והיא תרוץ-תקרטע אךלי עם הפרוטזות בכל מקום שאני נמצאת או אמצא בו?
והיא ואני ננצח הכול?
אמן, כן יהי רצון.
 

Shamy

New member
האמת אחרי שקראתי הכל

נשמע קצת כמו התקף פסיכוטי קל ואולי נשמע מהתסמינים משהו שנשמע כמו מניה דיפרסיה, אבל זה לא ממש תואם את ההתנהגות שתיארת בהודעות. מה שכן, אני חושבת שאם אפשרי אולי כדאי להתייעץ עם הפסיכיאטר על אשפוז יום או חופש מהעבודה עד שתצליחי להתייצב?
 
את מעוררת השראה, גקי

בדבקות שלך בחיים, בטוב, בשמחה. בחיפוש האמיץ והלא מוותר שלך אחר הדרך לרפא את עצמך, אחר השמחה והחיות הפנימיים.
מצער לשמוע על כל השמות שהכדורים האלה עשו בגופך. האחרון והקודם. נראה שלהתחיל כדור פסיאטרי חדש פירושו להסכים להכניס את עצמך לתקופה כלשהי של מחלה... מה שאומר, כמו שכתבת, שבנוסף לדיכאון ובנוסף לשאר אתגרי וקשיי החיים - את מכניסה באופן יזום קושי משמעותי נוסף. ואלי צריך תמיכה כלשהי מבחוץ כדי לעשות את התהליך הזה (אם אכן סביר שהוא יביא לשינוי בסוף...). עם מה שסיפרת על השירה אני מאוד מזדהה - גם לי עושה ממש טוב לשיר (לנגן אני לצערי לא יודעת). מצויין שאת נותנת לעצמך את הרשות לעשות מה שעושה לך טוב, ומצויין שאת לומדת להקשיב לעצמך ולסמוך על מה שעולה...

מאחלת לך רפואה שלימה ושמחה - בכל המובנים האפשריים!!
 
תודה רבה שחרית

מעודד ונעים לקרוא את התגובה הזאת.
גם היום לא נכנעתי לדיכאון. החלטתי להינות מהחיים. לקחת את הכלבה שלי ונסענו לים, פעם ראשונה מזה שנים לי ופעם ראשונה בחייה שלה. היה ממש יום כיף הרפתקני וחזרנו עייפות אך מרוצות (עם קולות רקע של הקטיגור הפנימי, לא מתייחסת! שיקפוץ!!!!)
שיתחיל שבוע טוב.
לשתינו.
לכולנו.
אמן
 
ניגונים חסידיים בדרך כלל


 
אם התכוונת לניגונים שמחים - סליחה מראש

כשבא לי לשיר - אלה סוג הנגונים שבא לי עליהם... כאלה שאפשר לבכות דרכם, לזעוק דרכם, לכסוף דרכם למשהו גבוה יותר...
 
דאאאאאאאאאאאאאאי! שחרית,

אני לא מאמינה עלייך!!!
וואוו!
כמה!
הרבה הרבה תודה
מתחילה להקשיב.
מתה על שירי כיסופים וערגה!
תודה תודה
 
למעלה