לא יכולה יותר
אני חולה..
נדיר מסובך..
לא מוכר.. רופאים מפחדים לדבר לידי.. כשיש לי מצב רוח קצת יותר סביר זה לפעמים מצחיק אותי לראות איך הם מתרחקים ומתלחששים קצת יותר רחוק כאילו אני לא אשמע כי הם רחוקים בעוד שני צעדים..
השתחררתי הבוקר מבית חולים.. שוב..(אני צריכה להתרגל לזה ולא מצליחה).
התקף שני ב-8 ימים.
הייתי בעבודה .. וקלטתי את עצמי הופכת למבולבלת ..ואז את התחושה שאני פשוט הולכת להפסיק לנשום.. זה כבר מוכר לי כל כך אז טיפלתי בעצמי .. אבל זה לא ממש עשה את העבודה ומי שיושבת לידי קלטה שמהו לא בסדר .. ומדא ומיון .. וטוב אני חדשה שם כמובן אז אמא שלי ולא חברות קיבלו הודעה שאני בדרך לבית חולים.. אמא שלי הגיעה בדיוק כשהתחלתי להרגיש גרוע יותר.. מחוקה לי פה איזה שעה .. יודעת שטיפלו בי אבל לא זוכרת את זה..
ואז בלילה לבד במיון.. אני אפילו לא יודעת מי הבין שמשהו לא בסדר.. רק יודעת שבשלב מסוים התעוררתי לרגע מכוסה בשלוש שמיכות , עם חמצן ואינפוזיה ..
ואז היה בוקר..מכוון שהריאות שלי מחזיקות יפה כרגע בלי חמצן.. ואני בערך מסוגלת לעמוד ולהישאר ערה- פשוט שלחו אותי הביתה..
זה יום שלישי ויש קבלת קהל בביטוח לאומי ופשוט הגעתי לשם ככה כמו שאני מרגישה זוועה ויודעת שרואים, מזמן לא בכיתי ככה, אם היה לי אוויר כנראה שהייתי בוכה יותר..
ינסו לזרז טיפה דברים בשבילי - זה לא מעודד במיוחד אבל זה מה שהם מסוגלים לעשות.. אני במצב הזה נחשבת עדיין מי שמסוגלת לעבוד.. התקשרתי הבוקר לעדכן את הבוס שלי (אני ממש חדשה בעבודה עוד אין חודש וזה פעם שניה..) הוא בקושי נתן לי לסיים משפט אני לא בטוחה שיש לי עבודה עדיין...
אני מרגישה זוועה,
לא בא לי לקחת את התרופות לא בא לי לאכול .. זה נראה נורא מיותר, כל הכסף שיוצא על זה ואני רק יותר ויותר חולה..בלי התרופות אני פשוט מושבתת לגמרי אבל הן לא פותרות את הבעיה...
לא יכולה לסבול את זה יותר ..
למה אף אחד לא מבין את זה?
אני חולה..
נדיר מסובך..
לא מוכר.. רופאים מפחדים לדבר לידי.. כשיש לי מצב רוח קצת יותר סביר זה לפעמים מצחיק אותי לראות איך הם מתרחקים ומתלחששים קצת יותר רחוק כאילו אני לא אשמע כי הם רחוקים בעוד שני צעדים..
השתחררתי הבוקר מבית חולים.. שוב..(אני צריכה להתרגל לזה ולא מצליחה).
התקף שני ב-8 ימים.
הייתי בעבודה .. וקלטתי את עצמי הופכת למבולבלת ..ואז את התחושה שאני פשוט הולכת להפסיק לנשום.. זה כבר מוכר לי כל כך אז טיפלתי בעצמי .. אבל זה לא ממש עשה את העבודה ומי שיושבת לידי קלטה שמהו לא בסדר .. ומדא ומיון .. וטוב אני חדשה שם כמובן אז אמא שלי ולא חברות קיבלו הודעה שאני בדרך לבית חולים.. אמא שלי הגיעה בדיוק כשהתחלתי להרגיש גרוע יותר.. מחוקה לי פה איזה שעה .. יודעת שטיפלו בי אבל לא זוכרת את זה..
ואז בלילה לבד במיון.. אני אפילו לא יודעת מי הבין שמשהו לא בסדר.. רק יודעת שבשלב מסוים התעוררתי לרגע מכוסה בשלוש שמיכות , עם חמצן ואינפוזיה ..
ואז היה בוקר..מכוון שהריאות שלי מחזיקות יפה כרגע בלי חמצן.. ואני בערך מסוגלת לעמוד ולהישאר ערה- פשוט שלחו אותי הביתה..
זה יום שלישי ויש קבלת קהל בביטוח לאומי ופשוט הגעתי לשם ככה כמו שאני מרגישה זוועה ויודעת שרואים, מזמן לא בכיתי ככה, אם היה לי אוויר כנראה שהייתי בוכה יותר..
ינסו לזרז טיפה דברים בשבילי - זה לא מעודד במיוחד אבל זה מה שהם מסוגלים לעשות.. אני במצב הזה נחשבת עדיין מי שמסוגלת לעבוד.. התקשרתי הבוקר לעדכן את הבוס שלי (אני ממש חדשה בעבודה עוד אין חודש וזה פעם שניה..) הוא בקושי נתן לי לסיים משפט אני לא בטוחה שיש לי עבודה עדיין...
אני מרגישה זוועה,
לא בא לי לקחת את התרופות לא בא לי לאכול .. זה נראה נורא מיותר, כל הכסף שיוצא על זה ואני רק יותר ויותר חולה..בלי התרופות אני פשוט מושבתת לגמרי אבל הן לא פותרות את הבעיה...
לא יכולה לסבול את זה יותר ..
למה אף אחד לא מבין את זה?
