כנראה שלא אתאבד משום מה אין לי אומץ

[מט חנק]

תלוי על איזה פסוק מסתכלים

למשל בפרק ט' נכתב:
"כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול אשר אתה הולך שמה".
באופן כללי פילוסוף צודק בכך שספק קוהלת מלא בסתירות.
חוץ מזה שלימודי מקרא באוניברסיטה הם בגישה מחקרית ביקורתית, ולא מתוך אוריינטציה דתית.

 

[פילוסוף רוחני33]

אגב

אני יכול לתקן את קהלת, שחשוב מאד לשמור על המוסר ואסור להזיק ולהרע לאחרים לטובת עצמנו. בתורה כתוב: מה ראית שדמך אדום מדמו? האחרים חשובים לעצמם כמו שאנחנו לעצמנו, ולכן כולם חשובים וצריך להתחשב ברצונותיהם וברגשותיהם.
&nbsp

 

[invisible00]

תודה לך שחר חרישי על המילים היפות וההבנה

דבר שני, לגבי קהלת בתוך אחת שבאה ממקום דתי וחזרה בשאלה.
הכל נכון והכל לא נכון. נשמע מוזר אבל זה +- ככה הואיל ונאמר 70 פנים לתורה, כלומר יש כ"כ הרבה מפרשים. קחו לדוג' את מפרשי התורה- אבן עזרא, רש"י, ספורנו ויש עוד מלא כל אחד מפרש כל פסוק בצורה שונה לחלוטין, אני אומרת פשוט תקחו את הפירוש שהכי מתאים לחיים הפרטיים שלכם.

ולגבי קהלת, הרי היו לו 1000 נשים לכו תדעו אולי כל אישה כתבה עמוד והוא רק חתם

 

[MindfullEye]

תקופה ארוכה מהחיים הבוגרים שלי חשבתי כמוך...

אני לא אתייחס לנקודות שהעלת כי כבר עשו את זה לפני, אבל לדעתי הניהליזם שלך שהוא לכאורה פילוסופי נטוע בתחושה עמוקה של סבל. הסבל הזה יכול להגרם מדיכאון, מחרדות, מכשלון מקצועי ועוד ועוד ועוד.
&nbsp
הפתרון שאני מצאתי לעצמי טמון בטיפול שנקרא DBT. זה טיפול שבתורו שואב המון מראיית העולם הבודהיסטית.
&nbsp
לנושא של האומץ, אתייחס כעת:

(טריגר רציני בפסקה הזו עד הסוף!) אפשר לחשוב שצריך המון אומץ כדי להתאבד (והאמת היא שכן, צריך מידה לא מבוטלת של ספק אומץ ספק טישטוש חושים) אבל צריך הרבה יותר אומץ כדי לחיות, בין השאר - למרות, או בגלל, הסיבות שמנית. אני יכול לומר לך שבנסיון האחרון שלי שהיה לפני בערך 4 שנים בחרתי בדרך מאוד וודאית ללכת. גם די אלימה. בדיעבד הייתי קורא לה מכוערת (מבחינת מה שזה משאיר...)למרות שבזמנו חשבתי שיש בזה משהו רומנטי. בשיטה שבחרתי. וכן צריך אומץ כדי לעשות את 'הצעד', אבל עד שאתה מגייס את האומץ הזה אתה מרגיש כמו הבנאדם כי סמרטוט ופחדן בעולם. וגם אחרי הצעד, במקרה ששרדת - התחושה הזו נשארת איתך הרבה מאוד. ואז עוד יותר קשה לצאת מהתודעה שאת מחזיקה כעת.
&nbsp
&nbsp

 

[שחר חרישי]

וואו! אני כל כך שמחה שלא הצלחת!

 

[MindfullEye]

תודה, גם אני

היחס שלי להתאבדות השתנה אבל הוא עדיין לא חד-משמעי בכיוון של ה'לא' כי קשה לדעת מה העתיד צופה ויש מצבים (פיזיים בעיקר, אבל גם נפשיים) שבאמת המוות עדיף על פניהם. אבל זה רק אחרי שמיצינו את כל האפשרויות. בדיכאון ומחלות נפש קשה לדבר על מציוי אפשרויות כי זה הרבה יותר מורכב.

 

[שחר חרישי]

למה? גם בדיכאון וכו' ישנן "אפשרויות"

דרכים ידועות להגיע לאיזון ולתפקוד, שיש אנשים שנעזרו בהן והצליחו. מה הופך את זה ליותר מורכב?
וכן, אני מסכימה איתך במאה אחוז שיש מצבים שהמוות עדיף על פניהם... ומאחלת לעצמי שלעולם לא אגיע להיות בהם ..

 

[MindfullEye]

קשה לדבר על מיצוי לא כי אין אפשרויות, אלא כי יש הרבה.

אז אין באמת "מיצוי". במחלה פיזית חשוכת מרפא, נגיד ניוון שרירי - אין מה לעשות. יש תקווה תמיד שהמדע יקדים תרופה למכה אבל די ברור שזה מאוד קלוש כי פיתוח תרופות הוא תהליך של עשרות שנים.
&nbsp
בדיכאון יש תמיד אפשרויות. אני עשיתי המווון דברים מלבד האפשרות של כדורים כדי לנסות לצאת, אפילו הרחקתי עד כדי דיקור סיני.
&nbsp
היום אני יכול לומר שמעבר לשלווה שהשגתי באמצעות איזון ובאמצעות אורך חיים שאין בו נטייה לפגיעה עצמית, את המעבר לשלווה והנחת רוח - את השמחה - אני משיג באמצעות פעילות, שחלקה הקטן (אך האינטנסיבי למדי) הוא בפעילות ספורטיבית. בדיעבד התחלתי לקרוא ולראות שהמחקרים מראים שפעילות כזו (במחקרים מדברים בעיקר על אירובית, אבל לדעתי שילוב בין השניים הוא מה שעובד עבורי) היא יעילה *באותה רמה* כמו טיפול תרופתי קונבנציונלי לדיכאון (SSRI).

 

[שחר חרישי]

הדיקור עזר?

(זה לא היה העיקר בדבריך אבל זה מסקרן אותי)

 

[MindfullEye]

לא ממש.

אבל בתקופה שעשיתי אותו גם לא ממש "שמרתי" על הבריאות בכל דרך קונבנציונלית, אז זה הסייג.
&nbsp
אבל ניסיתי. פחות מאמין לרפואה מהסוג הזה בעיקר כי ההסברים על איך זה אמור לפעול לא מסתדרים אם מה שקורה בפועל בדיכאון או הפרעות נפשיות בכללי. הסבר על אנרגיה ערטיאלית לעומת הסבר ביוכימי.

 

[סהר-תמיכה]

מציאת משמעות

Invisible יקרה,
האם אי פעם צפית בהצגה נטולת כל משמעות? אם השווית את החיים להצגה, האם היה זה משום שאת חושבת שהחיים אינם אמיתיים? ומי את? אנחנו? הצופים? המשתתפים? שניהם?
אני מבינה שכרגע את אינך מוצאת, אולי, משמעות לחיים ושהיית רוצה לברוח מהם, אך אינך יודעת על דרך שאינה כואבת לעשות זאת. נשמע שאת מרגישה חסרת כוחות אל מול ההצגה הזאת, כאילו שלוהקת לתפקיד "שולי" אל מול דמויות חזקות יותר, לכאורה, ואולי את מרגישה כקרבן של המציאות, מבלי שיש לך יכולות לשנות את מצבך, אלא אולי רק יכולת לטשטש את התודעה כדי לא להרגיש כל כך הרבה כאב.
אולי אם הכל היה מסתדר לך בחיים, אם לא היית סובלת, לא היתה עולה בך השאלה על משמעות החיים. לנסיך סידהרתא, שהפך לבודהא בהמשך, היה הכל מבחינה חומרית, אך ברגע שנתקל בחולי, זיקנה ומוות לראשונה, מחוץ לארמונו, לא יכול היה להמשיך לנהל את חייו הנעימים, והוא עזב את הארמון מאחוריו בחיפוש אחר מה שיפסיק את הסבל. אנשים שונים לאורך כל הקיום האנושי חיפשו ומחפשים אחר תשובות, ועכשיו זאת את.
אך אולי עבורך אין זו רק שאלה של פתרון הסבל בחיים, אלא זיהוי החיים עצמם כמקור לסבל. אולי הכאב נעשה עמוק כל כך, שאת רואה את החיים דרכו. ונדמה, אולי, שאם החיים ייפסקו, גם הסבל ייפסק. אבל אולי להרוג את עצמך פירושו להוסיף על הסבל, כשהחיים ימשיכו, ואת לא תוכלי יותר לחפש או למצוא תשובות ולשנות משהו, אפילו הכי קטן. כי נתת לכאב ולאפילה לנצח בסיפור הפרטי שלך, ואולי את חושבת שזה לא משנה עבור שאר המשתתפים בהצגה הגדולה הזאת, כי אולי ממילא לא הרגשת שיש לך יותר מדי כוח במחזה, או שלאחרים לא מספיק אכפת ממך. אבל אולי, רק אולי, ההצגה הזאת לא יכולה באמת להמשיך בלעדייך. אולי את חשובה הרבה יותר ממה שאת משערת לקיומם של החיים, אולי כי רק את יכולה לראות את מה שאת רואה, לחשוב את מה שאת חושבת. אז אולי החיים הם הצגה גרוטסקית, אבל אולי מספר ההצגות בתאטרון הזה, שקוראים לו 'העולם', הן כמספר האנשים. ומה אם את לא חסרת השפעה, כמו שאולי את מרגישה, לעומת כל מה שקורה בעולם? ומה אם חייך שלך, הפרטיים, הם עולם? אולי השינוי הכי קטן יכול לתת לחיים את המשמעות שאת מחפשת? וגם אם לא "תשני את העולם", כביכול, אולי העולם שלך כן יכול להשתנות, בהמשך הדרך, בהמשך המחזה שאת, ולא אף אחד אחר, תכתבי.

 

[תימוטי דלאטון]

בכל חברה אנושית חייב שיהיה משהוא שישלוט אחרת יהיה כאוס גדול

וכל דאלים גבר. אנשים רפה שכל ראויים שישלטו עליהם. ואם הם ישלטו יהיה בלאגן.
זה כמו שתתן לכנופיות פשע לשלוט.

אם לא היה שלטון מצבך האישי היה רע יותר כי היתה סובל מאנשים רעים שיפגו בך כי אתה חלש.

אם יש לך בעיות אישיות טפל בהם אבל זה לא קשור לממשלות.

לפני שנים רבות גם אני כמוך הגעתי למסקנה שהחיים בעולם מיותרים והם מעמסה קשה וגם לא ידעתי איך למות. גילתי שהמשימה למות היא לא קלה. צריך להיות יצירתי כדי לדעת איך לסיים את החיים.

לא ממליץ למות בצורה אלימה כי יש מצב שלא תצליח ואז אולי תהיה נכה והחיים לא קלים בתור נכה.

 

[שחר חרישי]

בחברה אנושית אידיאלית, השלטון תפקידו להיטיב עם הנתונים תחתיו

ולא לצבור הון על גבם.
זו שלנו אינה חברה אנושית אידיאלית.