אני בת 30, גרה עם ההורים, ללא חיי חברה.
סבלתי מטריכוטילומניה(תלישת שיער כפייתית) מגיל 10, והייתי מטופלת מאז אצל פסיכולוגים. אפשר להגיד שהתלישה ליוותה אותי רוב חיי.
הדבר גרם לי לבידוד, בעיקר מהבושה של הקרחות, ובמהלך החיים איבדתי וניתקתי קשרים עם הרבה חברות.
הגעתי למצב שאני לא מרוצה מחיי. בת 30, בלי עבודה(מצאתי לאחרונה עבודה שלא נראית לי ולא נראה לי שאשאר), גרה עם ההורים, בלי בן זוג, בלי חברות.
הכי אני מרגישה את הבדידות בסופ"ש, כשאין לי עם מי לצאת
לא זוכרת מתי פעם אחרונה יצאתי ביום שישי.
גם עכשיו בפורים, כששאלו אותי: "למה התחפשת?" אז לא עניתי. כי למה יש לי להתחפש אם אין לי עם מי לצאת?
כולם סביבי יצאו וחגגו והתחפשו, ואני נשארתי בבית
יש לי חברה אחת, אבל היא נשואה עם ילדים ולא אחת שיוצאת, וגם היא בקושי שומרת על קשר, אני זאת שלרוב מתקשרת.
איך הגעתי למצב הזה?
מהתלישה אפשר להגיד שיצאתי, אבל לא 100%. לפני כמה ימים הייתה לי נפילה קטנה, כנראה מהמתח. אבל עצרתי בזמן.
אני חושבת למה שווים החיים האלה אם אתה חיי בבידוד?
מה אני עושה?
עצובה ומדוכאת
