מרגישה זוועה עדיין! כולי מסוחררת ומטושטשת. האם יכול להיות

[גקימופיגסי]

מרגישה זוועה עדיין! כולי מסוחררת ומטושטשת. האם יכול להיות

מהוולבוטרין עדיין?....

 

[גקימופיגסי]

אני הולכת ושוקעת - מעורפלת ומסוחררת - טריגר!!!!

כל המחשבות רעות
מרגישה שלא נשאר לי בשביל מה לחיות
לא יודעת יותר מה לעשות עם עצמי
אני תשושה כמו אישה בת מאה (הגזמתי 90, ואני רצינית)
אני לא מצליחה לעשות כלום
עבדתי קצת, אבל לא מצליחה להתרכז
אני לא רואה מוצא
הטריגר האחרון היה ביחד עם ההתקף חרדה שהיה לי בעקבות הכדורים.
יצרתי שוב קשר איתה
עם הפסיכולוגית המיתולוגית שלי
והתחננתי בפניה שתעשה איתי סגירה
שתודה שהיא שגתה
לפחות בחלק מהדברים
אני כזאת מפגרת
אני רק לא יכולה לסגור את זה
אני לא יכולה להאמין שהגהינום הזה שעובר עלי....
אין טעם לדבר
אין טעם לכתוב
אני מסתובבת בלופ
אני לא מצליחה לחשוב אף מחשבה אחת בהירה
---------------------------------
והיא כמובן התעלמה ממני.
במייל הזה אליה גם התחננתי
אבל גם איימתי
שאני לא יכולה לשמור את כל זה בסוד יותר
שאני אדבר
שאני אשתף
----------------------------
התחננתי. כתבתי שאני לא יכולה לשחרר את עצמי
שאני מתחננת שהא תשחרר אותי
ואז הפסיכולוגית הנוכחית כמובן.... שרק אני יכולה לשחרר את עצמי.
וכעסתי.
כי כואב לי.
כי אני עיסה של כאב.
כי התחרבשתי עם כל ענייני הכדורים.
כי התחרבשתי עם החיים שלי.
כי אני לא רואה יותר בעינייים.
הלוואי שהייתי מתה. אני לא יודעת יותר מה לעשות. תקועים לי פגיונות בגרון ואני לא יכולה להקיא אותם.
הבדידות - זה מאז ומתמיד.
מאז שאני זוכרת את עצמי.
מהגן.
מלפני.
מתמיד.
אני מצטערת שאני מציפה ייאוש.
אני לא יודעת יותר מה לעשות.
אין לי יותר כוחות.
הלוואי שזה כבר היה נגמר. שכבר לא הייתי.
אני לא יודעת מה קרה שאני ככה נופלת ונופלת ונופלת.
הכול נראה לי כל כך רע.
אני לא יודעת מה לעשות.

 

[גקימופיגסי]

ואני חושבת שאני יודעת מה קורה

שוב אימא לא אוהבת אותי
שוב איצא שלי זרקה אותי
שוב אימא שלי מתעלמת מקולות הבכי וההזדקקות שלי
___________________
כל הסיחרור הפיזי הה הוא טריגר בפני עצמו

 

[גקימופיגסי]

סליחה שאני מציפה קצת

זה שאני לא נראית:
על ידה
ופרוייקט חשוב שעבדתי עליו שנתיים ןחצי נדחה כבר משלושה מקומות
ואני בענייני בליינד דייטס כבר חצי שנה ואף אחד לא שם עלי
ועכשיו עם כל הפסאודו התקף לב ולהרגיש שלאף אחד לא אכפת ממני
והנהג מונית רק רןוצה שאני אתחפף ואצא כבר מהמונית שלו
והרופא האדיש
ולהיות לבד
יותר מדי טריגרים לא נראות שלי.
לכן, יש רק שלושה פתרונות אפשריים:
אחד - לא תלוי בי, שאהיה נראית על ידי מישהו
השני - שאני אראה את עצמי
ןוהשלישי שאתפלל בכוונה מלאה לאלוהים בתקווה שארגיש שהוא רואה אותי
כרגע, נראה לי הכי מעשי הפיתרון השני:
איך אני יכולה לראות את עצמי?
איך אני יכולה להקל על עצמי?
לדאוג לעצמי?
לענג את עצמי?
להבריא את עצמי מהשיט התרופתי הזה שהרעיל אותי.
זה לא שאני ממש מרגישה את הכוחות אבל אני הולכת לנסות.......

 

[אלומת האור]

ג'קי

אני מצטערת שרע לך כל כך. ועל הפריצה, והכול. חוויות קשות מאוד. ומתוך הרע הפרטי שלי אני עדיין רואה אותך. רואה ואכפת לי. והלוואי שיכולתי יותר

 

[גקימופיגסי]

אלומת אור יקירה, תודה על התגובה

היא משמעותית.
וכרגע אני מרגישה הקלה.
מצטערת שגם לך קשה.
תודה וחיבוק

 

[שחר חרישי]

ג'קי, זאת באמת הרגשה כל כך קשה - להרגיש לא נראית

אם אין אף אחד שיראה אותי - אני כמו לא קיימת. זה סוג של פחד מוות. לא פלא שאת חווה כזאת חרדה...
העניין הוא, שאנשים לרוב שקועים בעצמם ובענייני היומיום שלהם, שניתן גם לכנות אותם "הבעיות" שלהם, עד מעל הראש, ובטח מעל העיניים והאזניים.
הבעיה השניה היא, שגם אנשים שכן רואים שומעים שמרגישים אותך, עלולים לא להראות את זה, עלולים להקים חיץ בינך ובינם, כי עוצמת ועזות הרגשות שלך מאיימות להציף אותם, טריו להם כלים בתוכם לנהל עוצמות כאלה...
ואז הם יופיעו מולך הרגישים וכאטומים, כשלמעשה הם בעצם מפחדים...

לטוב שאת מודעת ומסוגלת להבין מה הטריגרים שמפעילים אותך. ומסוגלת לדבר עם עצמך על זה אחר כך. אולי כך בפעם הבאה שהטריגר יכה - תדעי מה לומר לעצמך כדי לא להכנס למצב הנפשי הזה...

אני רואה אותך, מרחוק... אם זה עוזר קצת...

 

[גקימופיגסי]

כן,שחרית, זה עוזר, תודה

כי עכשיו בתוך סערת הרגשות שכחתי הכול... שכחתי מה קורה בעולם... רק הכאב שלי..... אני משוכנעת שמה שמשגע אותי עכשיו זה התופעות לוואי מהכדור....... זאת אומרת, הכול קיים אבל הכדור עושה מזה כזאת בלילה איומה.... היום אני קצת יותר טוב..... אני צריכה לזכור שעוד כמה ימים זה בטח ייראה לי אחרת..... המון המון תודה שחרית

 

[אופירA]

ג'קי, זו יכולה להיות גמילה מהוולבוטרין

אני לא יודעת כמה מינון וכמה זמן לקחת, ואיך הפסקת.
בכל אופן, אם לוקחים תקופה מסוימת, אפילו חודש, כדור מסוים מסוג בעייתי כמו וולבוטרין וויאפקס, שסיפרו עליהם שיש תופעות גמילה, ורוצים להפסיק - צריך להפסיק מאוד בהדרגה.
אם אי אפשר להקטין מינונים מספיק בהדרגה, אז לוקחים גם יום כן יום לא, כדי שיהיה הדרגה מספקת.

לדוגמה, אני עכשיו רוצה להפחית מינון של וויאפקס, מ-225 ל-150. אז אני לוקחת יומיים-שלושה 225, יום אחד 150. אחרי כמה זמן אפחית ליום 225 יום 150, וכן הלאה.

דבר נוסף, קחי כמה ימים כדור הרגעה שעוזר לך, ותשני הרבה בימים האלה.
אני מבינה את הכעס שלך, את יכולה להביע אותו כמה שאת רוצה כל עוד את לא מתפרקת אלא מסוגלת להחזיק את עצמך. אבל אם את מתקשה להחזיק את עצמך, אז תעזרי לעצמך עם שינה וכדור הרגעה יומי. וחלב. ה' יעזור. זה יעבור, בטוח!

 

[גקימופיגסי]

אופירה המון המון תודה

אני בטוחה שזה מהוולבוטרין הזה.
זה לקחת סמים בלי שיש לי עליהם ידע.
כשלקחתי ג'ויינטים בצעירותי לפחות לא לקחתי לבד ואנשים אמרו לי שזה יכול לעשות התקף חרדה ועוד דברים.
וכאן אני לגמרי לבד עם זה.
אז תודה שאת גם אומרת ומזכירה.
אני כועסת על הפסיכיאטר: למה הוא לא מזהיר?... יכול להיות שהוא עצמו לא יודע, אופירה?....
אני לא לקחתי הרבה זמן. כשלושה שבועות. שבועיים ראשונים יום כן יום לא ושבוע נוסף מדי יום.
אבל כמובן שגם כאן אף אחד לא אמר להפחית בהדרגה, ואחרי הפסאודו התקף לב שחוויתי ומסתבר שגם הלחץ דם עלה (שזאת תופעה ידועה) לא עלה על דעתי להכניס לפה את הדבר שחולל את הדבר הנורא הזה.
אני חושבת שאני מתייאשת מהפסיכיאטריה.
ולא זאת בלבד, אלא שאני אמבדת אמון גם בפסיכיאטר הזה.
ברור שהכוונות שלו טובות.
אבל ברור גם שהוא לא מוכן לראות יותר ממה שהוא מוכן לראות.
ומה שהא לא מוכן לראות זה מה שקורה לי.
אני רוצה להשתקם. כל מסעות הכדורים האלה הורסים אותי - םיזית ונפשית.

 

[אופירA]

לא רק שהפסיכיאטר לא יודע - הוא לא יכול אפילו לנחש

זו תגובה שיכולה לקרות רק לאנשים רגישים מאוד לתרופות, כמוני, כמוך, כמו עדי שכתבה כאן, כמו משה. לא לכולם.

אנחנו צריכים לדעת שיש לנו תגובות כאלה, ולדעת בעצמנו שעלינו להפחית בהדרגתיות רבה לפני הפסקה מוחלטת. וגם עלינו להעצים ידע פה בפורומים (לשאול ביוזמתנו), לגבי תרופות שגורמות לגמילה קשה, כמו וולבוטרין ווויאפקס ואפילו ציפרלקס. על וויאפקס שמעתי ממשה, ובזכותו אני יודעת זאת. הפסיכיאטר לא יודע ולא יכול לדעת.
בגלל הבעיה שלי, הפסיכיאטרית נותנת לי יד חופשית בצורת ההדרגה. אני עושה הדרגה יותר מדורגת מאשר מה שהיא מציעה לי.

3 שבועות זה די משמעותי, וצריך להפסיק בהדרגה. לא בבת אחת. ההפסקה בבת אחת עשתה את זה.

 

[גקימופיגסי]

אני מבינה מה שאת אומרת. תודה, אופירה

 

[אופירA]

איך את יכולה לראות את עצמך?

להאמין שאת יכולה להתגבר ולעזור לעצמך.
אני מאמינה שאת יכולה. אני מאמינה שאני יכולה. ואנו יכולות.

 

[גקימופיגסי]

שאלה מעולה אופירה

בדברים הקטנים:
1.
לנסות להתגבר על החרדות שלי מללכת לישון ולהיכנס למיטה בשלוש לכל המאוחר.
2.
להמשיך לדאוג לעצמי לאכול בריא ומעט יחסית (מאז ה"התקף לב" פתאום נהיה לי כוחות להסתדר עם ההפרעת אכילה שלי פתאום גם אין לי רצון לבולמוסים, נורא נורא מוזר, אולי זאת גם תופעת לוואי של הכדור?....)
3.
אתמול עשיתי מרק!!!! זה המון בשבילי.
4.
לבשל היום את השעועית.
5.
באמת מה שאת אמרת, שזה הדבר הכי קשה לי - לשקוע אל תוך מנוחה, להרפות לפחות בשישי שבת הזה ממה צריך.
6.
לחשוב ולעשות מה שטוב לי בשישי שבת.
7.
לזכור שזה זמני וזה יחלוף. שזה שיגוע של המערכת בגלל הכדורים. זה שיגוע כימי וזה יחלוף!
8.
באמת לחפש לעצמי עוד מסגרות , לפחו עוד פעם בשבוע, רצוי פעמייםפ, לצ'י קונג.
טוב ששאלת אותי.
שאלה מעולה.
תודה רבה