אנונימית9697
New member
מקווה שהגעתי למקום הנכון, לא יודעת מה לעשות עם עצמי
אני לא יודעת אם לכתוב במבוגרים או צעירים כי אני כן נחשבת למבוגרת אבל זה תלוי איך כל אחד מגדיר את זה.
בנתיים אני גרה עם ההורים, עם אמא נרקיסיסתית שלא מודעת לעצמה. אין לי כסף לברוח ואני מאוד תלותית ולא אשרוד לבד.
אני לא מוצאת עבודה והעבודות היחידות שאני מוצאת הן דורשות מידי, הרוב 12 שעות פלוס חובה ואני לא במצב נפשי לזה. אני פחדנית ונמנעת מהכל.
כל יום אני סובלת מהשפלות והצקות, על המראה שלי והיכולות שלי. אני מפחדת פחד מוות. כשהייתי ילדה היו גם מכים אותי והמורים שלי היו מתעלמים ממני. פעם סיפרתי להם שההורים שלי שונאים אותי אבל הם צחקו עליי. פעם אחרונה שסיפרתי לבן אדם מי הם באמת.
כל הזמן אומרים שלי שאני בן אדם טיפש ולא מסוגל לכלום. כזאתי שמפחדת מאנשים. אחרי שנים על גבי שנים שהרגילו אותי לעובדה הזאת התחלתי להאמין בא ואין לי איך לצאת מהבועה הזאת.
אני לא חושבת שאני טיפשה, הייתי מצטיינת ויש לי גם חלומות גדולים(שגם להם אין לי כסף).
בצבא היו לי כמה התמוטטויות עצבים וחשבתי כבר לסיים עם הכל. לא עזר לי מה שהם הציעו לי. גם טיפול תרופתי לקחו ממני כשדבר אחד לא עבד.
אני מרגישה עזובה ולבד. במשך תקופות היו אנשים שקצת הכירו עם המצב שלי והראו המון אכפתיות אבל ברגע שעזבתי אף אחד לא טרח אפילו לבדוק מה שלומי. ככה שהדאגה שלהם נבעה מתוקף אחריות. אני מרגישה שיהיה אכפת לאנשים ממני רק כשמשלמים להם או שיקרה משהו רע אם הם לא ידאגו לי.
קשה לי להתמודד עם הדברים כי כל דבר רע גורם לי לרצות להעלם או לדפוק את הראש בקיר.
קשה לי לסמוך על אנשים וכשמישהו כועס עליי בגלל טעות שעשיתי אני מרגישה שהוא שונא אותי ורוצה להרוג אותי. עד כדי כך הרסו אותי. זה לא הגיוני שמישהו ירצה לרצוח אותי בגלל טעות בכתיב או ששכחתי לעשות שיחת טלפון אבל ככה המוח שלי מגיב באותה השניה. אף אחד לא יבין את זה ואני לא עומדת בקצב של האנשים.
רק שהיו נותנים לי הזדמנות... אני מסוגלת לדברים אבל לא כשזורקים עלי את זה ומצפים שאתמודד. זה דופק אותי בהמון עבודות או ראיונות ואני רק רוצה למצוא משהו נורמלי.
אני מתוסכלת וכועסת.
אמא שלי חושבת שאני עצלנית ולא מחפשת כלום. אני כן. אני יושבת רועדת עד השעות הקטנות של הלילה כי דחוף לי למצוא משהו אבל בשבילה זה לא לחפש, זאת עצלנות.
היא אומרת שאני הורסת לכולם את החיים. קשה לי עם המחשבה הזאת. שאני לא רק נטל אני טפיל שהורס לכולם את החיים.
היה כואב לי לראות בילדות ואחרי שכולם מקבלים אהבה מההורים. כואב לדעת שההורים שנאו אותך מהרגע שנולדת. אין כזה דבר חיבוק. או ויתור על טעויות קטנות של ילד. טעויות גוררות מכות והשפלות.
מהרגע שאני זוכרת את עצמי היו אומרים לי שהם מקווים שאני אמות. אף פעם לא הייתי רצויה.
אם לא היה עליי את הלחץ עכשיו מיד להשיג עבודה והשפלות יום יום על זה שאין לי אחת ואיומים שיעיפו אותי לרחוב אם לא אשלם ככה וככה אני חושבת שהייתי משיגה משהו. התחושה שרודפים אחרי ותחושת הפחד לא תביא עליי כלום.
לא יודעת איך לצאת מזה. קשה לי ועברתי הרבה ואני בכל זאת לא יותר מידי מבוגרת. עדיין חושבים שאני ילדה.
לקח לי המון אומץ לפרסם את זה ועברתי ממזמן את הגיל של הרווחה וכן שקלתי את האפשרויות שלי וכבר היה לי ביקור מהמשטרה- אז אשמח שאף אחד לא יערב אף אחד. בבקשה. זה לא יעזור לכלום ורק יהרוס לי את החיים.
אני יודעת שאני חייבת פסיכולוג או מישהו שיקשיב אבל אין לי כסף לזה והפסיכולוגים של קופות חולים נורא יקרים לי.
מצטערת על שכתבתי המון אבל תודה עם מישהו קרא ואפילו קצת.
אני לא יודעת אם לכתוב במבוגרים או צעירים כי אני כן נחשבת למבוגרת אבל זה תלוי איך כל אחד מגדיר את זה.
בנתיים אני גרה עם ההורים, עם אמא נרקיסיסתית שלא מודעת לעצמה. אין לי כסף לברוח ואני מאוד תלותית ולא אשרוד לבד.
אני לא מוצאת עבודה והעבודות היחידות שאני מוצאת הן דורשות מידי, הרוב 12 שעות פלוס חובה ואני לא במצב נפשי לזה. אני פחדנית ונמנעת מהכל.
כל יום אני סובלת מהשפלות והצקות, על המראה שלי והיכולות שלי. אני מפחדת פחד מוות. כשהייתי ילדה היו גם מכים אותי והמורים שלי היו מתעלמים ממני. פעם סיפרתי להם שההורים שלי שונאים אותי אבל הם צחקו עליי. פעם אחרונה שסיפרתי לבן אדם מי הם באמת.
כל הזמן אומרים שלי שאני בן אדם טיפש ולא מסוגל לכלום. כזאתי שמפחדת מאנשים. אחרי שנים על גבי שנים שהרגילו אותי לעובדה הזאת התחלתי להאמין בא ואין לי איך לצאת מהבועה הזאת.
אני לא חושבת שאני טיפשה, הייתי מצטיינת ויש לי גם חלומות גדולים(שגם להם אין לי כסף).
בצבא היו לי כמה התמוטטויות עצבים וחשבתי כבר לסיים עם הכל. לא עזר לי מה שהם הציעו לי. גם טיפול תרופתי לקחו ממני כשדבר אחד לא עבד.
אני מרגישה עזובה ולבד. במשך תקופות היו אנשים שקצת הכירו עם המצב שלי והראו המון אכפתיות אבל ברגע שעזבתי אף אחד לא טרח אפילו לבדוק מה שלומי. ככה שהדאגה שלהם נבעה מתוקף אחריות. אני מרגישה שיהיה אכפת לאנשים ממני רק כשמשלמים להם או שיקרה משהו רע אם הם לא ידאגו לי.
קשה לי להתמודד עם הדברים כי כל דבר רע גורם לי לרצות להעלם או לדפוק את הראש בקיר.
קשה לי לסמוך על אנשים וכשמישהו כועס עליי בגלל טעות שעשיתי אני מרגישה שהוא שונא אותי ורוצה להרוג אותי. עד כדי כך הרסו אותי. זה לא הגיוני שמישהו ירצה לרצוח אותי בגלל טעות בכתיב או ששכחתי לעשות שיחת טלפון אבל ככה המוח שלי מגיב באותה השניה. אף אחד לא יבין את זה ואני לא עומדת בקצב של האנשים.
רק שהיו נותנים לי הזדמנות... אני מסוגלת לדברים אבל לא כשזורקים עלי את זה ומצפים שאתמודד. זה דופק אותי בהמון עבודות או ראיונות ואני רק רוצה למצוא משהו נורמלי.
אני מתוסכלת וכועסת.
אמא שלי חושבת שאני עצלנית ולא מחפשת כלום. אני כן. אני יושבת רועדת עד השעות הקטנות של הלילה כי דחוף לי למצוא משהו אבל בשבילה זה לא לחפש, זאת עצלנות.
היא אומרת שאני הורסת לכולם את החיים. קשה לי עם המחשבה הזאת. שאני לא רק נטל אני טפיל שהורס לכולם את החיים.
היה כואב לי לראות בילדות ואחרי שכולם מקבלים אהבה מההורים. כואב לדעת שההורים שנאו אותך מהרגע שנולדת. אין כזה דבר חיבוק. או ויתור על טעויות קטנות של ילד. טעויות גוררות מכות והשפלות.
מהרגע שאני זוכרת את עצמי היו אומרים לי שהם מקווים שאני אמות. אף פעם לא הייתי רצויה.
אם לא היה עליי את הלחץ עכשיו מיד להשיג עבודה והשפלות יום יום על זה שאין לי אחת ואיומים שיעיפו אותי לרחוב אם לא אשלם ככה וככה אני חושבת שהייתי משיגה משהו. התחושה שרודפים אחרי ותחושת הפחד לא תביא עליי כלום.
לא יודעת איך לצאת מזה. קשה לי ועברתי הרבה ואני בכל זאת לא יותר מידי מבוגרת. עדיין חושבים שאני ילדה.
לקח לי המון אומץ לפרסם את זה ועברתי ממזמן את הגיל של הרווחה וכן שקלתי את האפשרויות שלי וכבר היה לי ביקור מהמשטרה- אז אשמח שאף אחד לא יערב אף אחד. בבקשה. זה לא יעזור לכלום ורק יהרוס לי את החיים.
אני יודעת שאני חייבת פסיכולוג או מישהו שיקשיב אבל אין לי כסף לזה והפסיכולוגים של קופות חולים נורא יקרים לי.
מצטערת על שכתבתי המון אבל תודה עם מישהו קרא ואפילו קצת.
