הפיצול שלי הולך וגדל.. טריגר!

הפיצול שלי הולך וגדל.. טריגר!

לעבוד - בסדר, אחלה.
אם כי.....
לא יודעת.
לא בטוחה שלא מתחיל להתגנב גם לשם.
והדיכאון. הולך וגדל.
אני פשוט רוצה לבכות.
למרר בבכי.
אין לי כוח.
עבדתי היום.
ואני רוצה למות.
אני מקנאה בבחורה שהרגו אותה בסרט שראיתי שלשום.
אני זקוקה שמישהו קצת יטפל בי.
קצת יבשל לי.
אני מרגישה שאני שוקעת.
אני עייפה ושוקעת.
זקוקה לחיבוק.
אני שמחה שתיפקדתי מצויין היום.
אמנם צלצלתי לער"ן בשביל להצליח לצאת מהמיטה.
כן, רק כדי שיעזרו לי לצאת מהמיטה.
שיתמכו בי כדי לצאת.
אני מרגישה שיש לי רצון התנתקות מוחלט וגמור. לשבת ולבהות מול טלויזיה ולא להיות. להיעלם.
שני הביעותים הכי נוראים שהיו לי בחיי אי פעם (כתוצאה מתופעות לוואי של הכדורים שכבר הפסקתי) מהבהבים לי על לוח ההכרה.
אני בסדר לכאורה.
ואני במצב נוראי.
רק היום קחי אוויר. אל תתייאשי. מחר יום חדש.
והעובדה שאני יכולה,
כן, אני בכל זאת מצליחה איכשהו לתפקד,
לפחות את הדברים הכי חשובים,
מעודדת.
 
אני בוערת מזעם וכאב!!!!!! טריגר!

שוב - על הפסיכולוגית ההיא, המיתולוגית, המצויינת-עלק, זאת שהרסה אותי!
אני כל כך כועסת שוב.
כמה חודשים הייתי פחות או יותר בסדר, מאז שכתבתי כאן את כתב-ההאשמה שלי אליה, אז נרגעתי.
ומה שעולה מאז, אני מנסה לדחוק ולדחוק.
אבל לעזאזל, היא נמצאת לי בכל פינה ופינה!!!!!!!!
היא כבר מכסה כל סנטימטר של מציאות מיטיבה. אני כבר לא רואה כלום. רק את הפנים המתנכרות שלה!
עם המילים הרכות שאז חשבתי אהבה, ועכשיו אני יודעת: מניפולציה.
עם המילים האלה שמשתרגות סביבי כמו חבלים, כמו חוטים, וכובלות אותי.
שוב בימים האחרונים אני רוצה לסמס לה, לכתוב לה, ואני בכל כוחותיי עוצרת את עצמי. כי אני יודעת שזה יוביל רק לרע עוד יותר. לנורא. כי היא שוב תתעלם ממני, ו.... אני אשתגע.
בא לי לקחת אוןתה בזרועותיי ולטלטל אותה בכוח.
לטלטל אותה בכוח ולצרוח עליה "מה עשית לי?! מה עשית לי?!"
היא הייתה אלופה בלהוציא ממני את הרע, את הזעם, להשאיר אותי חסרת שליטה, מתעוותת, צורחת חסרת שליטה בקליניקה שלה, פוגעת בעצמי פיזית כשאני דופקת את ידיי במסעדי הכורסה שלה.
וכל השנים האלה...
עשרים ושתיים שנה שהייתי בטוחה שזאת אני עם ההתפרצויות זעם שאין לי שליטה עליהן
מתפללת לאלוהים שוב ושוב כדי שאצליח לא לצרוח עליה
מתחננת
לוקחת כדורים שםסיכיאטר רשם לי נגד התפרצויות זעם
מאשימה את עצמי
רותחת על עצמי
ובסוף מה?
זה כבר לא קורה לי. בכלל.
שנתיים וחצי אני בטיפול אצל המטפלת החדשה וזה לא קרה אפילו פעם אחת.
אני רוצה להגיד לה "אני שונאת אותך."
אני רוצה להגיד לה "מה עשית לי."
אני רוצה להגיד לה "זאת את! זאת את! לא אני!!!!!!!"
 


ואת צודקת. זאת לא את. זאת היא.
ותהיי חזקה...
 

מישהי1632

New member
מחזיקה לך אצבעות, גקימופסי

אני בעצמי במצב רוח מזופת ומצטערת שלא כתבתי, אבל אני קוראת אותך כול הזמן ומקווה שמצבך ישתפר.
 
לתפקד מבחוץ ולפרפר מבפנים

אני ממש מכירה את ההרגשה. הייתי שם...
שולחת חיבוק מרחוק...
 

אופירA

New member
מנהל
מצטרפת לשרשור שלך

שחור לי כרגע בנשמה. אפור כהה מאוד עם קצת מידי נקודות בהירות וקטנות נורא.
ואין לי כוח.

בערב אלך לשמחה, ואיכנס לתוכה, ויהיה לי שמח, בלי כוח. אהיה בין אנשים שאני אוהבת ואיהנה מהם, בלי כוח. וכשאחזור הביתה לנוח, ארגיש את כל חוסר הכוח במלוא עוצמתו.
אני מרגישה רצון לבכות כל הזמן.

הדיכאון הוא שלי. הזעם הוא שלי. ההתפרצויות יוצאות ממני, כשהן יוצאות. הן אצלי.
כדור עוזר לי להרגיע את הדיכאון. אבל הוא שם.
לנתק קשר מאבא שלי, ומעוד טריגרים בחיים שלי - זה דבר טוב מאוד, זה מייתר את הצורך בהתפרצויות והן אינן. אבל הגורם להן ישנו.
ואם אין צורך בהתפרצויות, ואני לא צריכה לשנוא את עצמי עליהן, עדיין יש ביטוי אחר לכאב שבפנים. שהוא שלי. יש דיכאון, מחשבות רעות. יש טריגרים אחרים שמעלים התנהגויות או הרגשות אחרות - כי הכאב שבפנים הוא שלי, ואף אחד לא עושה לי שהוא יהיה שם.
הוא שלי כי אני צריכה להתמודד איתו. אם לא איקס (הורים) היה מכניס לי אותו לנשמה, וויי (דמות משמעותית אחרת) היה עושה זאת.

יש לי תפקיד בחיים - להמיס את הכאב שלי באהבה גדולה, להעניק לכל אדם שאיתי את האהבה שהייתי רוצה לקבל בעצמי.

נכון שיש כוח בלהתעצבן על הזולת שעשה לי ולכעוס עליו בזעם. וצריך לעשות את זה כשצריך. עכשיו, כששחור וחלש ואין כוח לעשות את התפקיד. עכשיו אולי כן צריך לצרוח ולכעוס ולהאשים.
אבל אין טעם להאמין לזה בשורה התחתונה. אי אפשר להישען על זה ולייצב את הנפש שלי על האמונה הזו, שעשו לי, ובלעדיהם הכל היה תקין ושפיר אצלי.
יש לי תפקיד לעשות, כשאני מרגישה טוב יותר. להכניס לאמונה את הידיעה שזו אני שצריכה להמיס את הכאב שלי ולהנחיל לעצמי את החיוך התמידי שבא מעומק הנשמה.
 
שחרית, מישהי, פילוסוף ואופירה//// תודה, סליחה /// טריגר

המון המון תודה על העידוד.
וסליחה שרק עכשיו כותבת.
היה לי כשבוע ממש מזעזע
כשבשיאו הפנימי היה יום שהרגשתי שאני ממש קרובה ללכת לאכול בייגאלע (זה מהסדרה "שטיסל" - למות. אני כמובן מתכוונת להתאבדות. סליחה)
ובשיאו החיצוני הייתה אצלי פריצה בבית.
הכול בסדר. לא קרה כלום בסופו של דבר. אני לא רוצה לפרט על זה כדי לא ללבות הרגשות לא נעימות, אבל זה לא היה קל.
אני בכל זאת בשינוי תרופתי ומתחילה לחזור לטיפול אחת לשבוע (הייתי כבר אחת לשבועיים)
אבל קראתי אתכן וזה עודד את רוחי.
תודה רבה רבה
 
למעלה