עבודה חדשה, צריכה המון אנרגיות, מנסה למחזר ממה שאין
וזה נורא מתיש, כל כך מתיש, לנסוע שעה באוטובוס, לאבד סבלנות כאילו אני יוצאת מדעתי עוד רגע.
מזל שיש אוזניות, אני שולפת אותם ומנסה להתעלם מכל ההמולה, מצליחה להתנתק ולא לחשוב על זה, שאני תיכף צריכה לעמוד ולמכור תכשיטים, ולעשות רושם טוב, ואני מרגישה זוועה.
אולי "עוד כוס קפה" יעזור לי להתעורר על החיים שלי? אם הוא יהיה מספיק חזק, אני חושבת לעצמי, רק בשביל להצליח להעמיד פנים שהכל סבבה.
למרות שכמעט ובדרך רציתי להתפטר איזה 20 פעם, וכמעט וירדתי בתחנה אחרת כי רציתי לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה.
אבל נסעתי בכל זאת, ועברתי את היום הזה, ואני עדיין לא יודעת אם מתאים לי כל הנסיעה הזו בשביל 5 שעות עבודה.
וצריך לעמוד ולמכור תכשיטים, ולחייך, ואני אוהבת אנשים, אוהבת לדבר איתם שעות, אבל צריכה למכור, ולנקב חורים באוזן פתאום, ויש לי פחד מזה, והיא מצפה שאני כבר אעשה חורים מחר במשמרת, ובא לי להגיד לה תעזבי אותי, לא מתאים לי לרעוד בידיים, וגם אין לי מספיק שעות שם, וזה כאילו מבאס אותי על ההתחלה, ואני חוששת שלא אצליח להפריד את המחשבות מההתנהגות שלי בעבודה, ושאני לא אחזיק מעמד, אז למה כל המאמץ? לא עדיף לומר למנהל שאני לא רוצה וזהו?
אני מתוסכלת מעצמי, כי אני מחפשת עבודות שהם הרבה פחות ממה שאני מסוגלת לתת, אז מראש אני מתבאסת על השעות או השכר או אופן העבודה. וכל המחשבות השליליות האלו, למה אני תמיד מוצאת אותם, זה לא ייגמר לעולם?
וזה נורא מתיש, כל כך מתיש, לנסוע שעה באוטובוס, לאבד סבלנות כאילו אני יוצאת מדעתי עוד רגע.
מזל שיש אוזניות, אני שולפת אותם ומנסה להתעלם מכל ההמולה, מצליחה להתנתק ולא לחשוב על זה, שאני תיכף צריכה לעמוד ולמכור תכשיטים, ולעשות רושם טוב, ואני מרגישה זוועה.
אולי "עוד כוס קפה" יעזור לי להתעורר על החיים שלי? אם הוא יהיה מספיק חזק, אני חושבת לעצמי, רק בשביל להצליח להעמיד פנים שהכל סבבה.
למרות שכמעט ובדרך רציתי להתפטר איזה 20 פעם, וכמעט וירדתי בתחנה אחרת כי רציתי לחזור הביתה ולהתכרבל במיטה.
אבל נסעתי בכל זאת, ועברתי את היום הזה, ואני עדיין לא יודעת אם מתאים לי כל הנסיעה הזו בשביל 5 שעות עבודה.
וצריך לעמוד ולמכור תכשיטים, ולחייך, ואני אוהבת אנשים, אוהבת לדבר איתם שעות, אבל צריכה למכור, ולנקב חורים באוזן פתאום, ויש לי פחד מזה, והיא מצפה שאני כבר אעשה חורים מחר במשמרת, ובא לי להגיד לה תעזבי אותי, לא מתאים לי לרעוד בידיים, וגם אין לי מספיק שעות שם, וזה כאילו מבאס אותי על ההתחלה, ואני חוששת שלא אצליח להפריד את המחשבות מההתנהגות שלי בעבודה, ושאני לא אחזיק מעמד, אז למה כל המאמץ? לא עדיף לומר למנהל שאני לא רוצה וזהו?
אני מתוסכלת מעצמי, כי אני מחפשת עבודות שהם הרבה פחות ממה שאני מסוגלת לתת, אז מראש אני מתבאסת על השעות או השכר או אופן העבודה. וכל המחשבות השליליות האלו, למה אני תמיד מוצאת אותם, זה לא ייגמר לעולם?
