בשביל לשנות את זה אני צריכה להיוולד מחדש כנראה
היי, תראה יש המון סיבות לעובדה שאני חיה לבד ולא בזוגיות, אבל מעולם לא הייתי באמת "בודדה", כי יש לי משפחה וחברים, ואחיינים מתוקים, והכל בסדר.
 
ואין לי בעיה לנהל קשר עם גבר, שמבוסס על חברות כנה ואמיתית, מבלי לשפוט את האחר, זה פשוט נפלא בעיני, ואני נורא נהנית מחברתם של גברים, וגם לבלות עם ידידים.
 
אבל קשר אינטנסיבי של שנים, לא היה לי מעולם, וגם לא היה חסר לי כמו שחסר לכולם.
 
אולי אחת הסיבות העיקריות היא שצפיתי באמא שהיה לה קשה, והייתה מאוכזבת מהחיים שלה שהיא חיה, התקשתה לומר שהיא מאושרת, וראיתי את הקשיים שלה גם איתי, כשהייתה עוד אמא צעירה, אני זוכרת אותה, היא לא פיזרה הרבה אהבה, היה קר בבית.
וזה משהו שמשפיע על ילדה, המחשבות רצות במוח, ויכול להיות שכבר בתור ילדה החלטתי משהו עם עצמי, שאני לא מוכנה להיות כמו אמא שלי.
 
וגם שהיא לא קיבלה עזרה מאף אחד, ואבא עובד כל היום, והיא וויתרה על עצמה ועל העבודה הטובה שהייתה לה, הכל בשביל המשפחה.
והפילו עליה די הרבה, וזה לא פשוט, כי אני רציתי תשומת לב שלא קיבלתי, כי היה לה רע, וכנראה שספגתי וספגתי, וזה התפתח לאנטי מטורף כלפי זוגיות, חתונה, ילדים וכו'.
 
ולא שהייתה אלימות בבית, או קללות, ממש לא!!! להיפך, לא אמרו לי מילה, כלום, הסתירו רגשות, במיוחד אמא, ותמיד ראיתי שאסור להתלונן, וצריך לסבול בשקט.
אי אפשר לעבוד על ילדים, הם רואים הכל, ושומעים גם אם לא אומרים להם מילה, אבל נוצר חסך עצום באהבה עצמית, חרדת נטישה, ועוד מלא דברים שאני לא יכולה לכתוב את הכל, זה המון, אבל האישיות שלי היא מורכבת נורא.
 
כנראה שזוגיות (חתונה) עם גבר, תמיד איימה עליי באיזושהי צורה, איימה לקחת את זהותי, עצמאותי, ואת מחשבותיי, לחטוף אותי, להפוך אותי למשועבדת לכל החיים, ולא להחזיר אותי לעולם.
אז כל זה מתבטא כמין רתיעה, פחד, או חשש קיומי, מלאבד את עצמי בשביל מישהו אחר, ולסבול תוך כדי, וזה גורם לי ללחץ נפשי שאני כנראה לא מעוניינת להרגיש.
 
** גם חתונה זה משהו ששייך לאגדות בעיני, ופה זה לא ארץ הפלאות ***
 
גם הציפיות הגבוהות שיש מנשים, להיות אישה של בית, שצריכה לבשל, ולנקות, לתקתק הכל, ללכת לעבודה, ולתת דין וחשבון לעוד מישהו שחי איתי בבית, לא מסתדר לי.
אולי בבתים נפרדים, אני לא יודעת
יש דבר כזה??? חחחחח סורי על החפירה
 
