דיכאון - האם אני "חולת-נפש"?~~~~ טריגר!!!

דיכאון - האם אני "חולת-נפש"?~~~~ טריגר!!!

אני מרגישה מפגרת ביותר, אבל כנראה שכל החיים שלי אני מנסה להתכחש לזה שאני בדיכאון.
ועכשיו,שאני בקושי מצליחה להזיז את עצמי מהמיטה, וכל דבר הוא מאבק (להעמיד מכונת כביסה, לסדר את המטבח) וכל הזמן המיטה קוראת לי... ולצאת לעבודה דורש ממני מאמץ על. כשאני בפנים כבר טוב לי ונעים לי.... אבל ברגע שאני לבד ואין לי מחוייבות שתחזיק אותי.....אני נעלמת לעצמי. כמו מתעלפת אל תוך שינה.
והפסיכיאטר שאל אותי "איך את ישנה"?
ואמרתי "דווקא בסדר."
והוא אמר "דיכאון."
ואני כל הזמן נאחזת ביומיום, בכל דבר הכי קטן שאני יכולה לעשות....
וכל כך רציתי להוכיח לעצמי שאין לי דיכאון.
שאפסיק עם הכדורים - ואהיה בסדר.
וזה לא קרה.
עדיין טוב שהפסקתי עם הכדורים שעשו לי תופעות לוואי איומות, והייתה גמילה ממושכת מהריטלין, אבל זהו, מסתבר שבלי סמי מרץ המיטה קוראת לי.
ואני מסתכלת על החיים שלי.....
ואני צריכה להפסיק להסתכל על החיים שלי....
אני חושבת שיש לי היום הרבה כלים להילחם בדיכאון, כלים שרכשתי במשך השנים, כמו יכולת לבקש עזרה, ויכולת לעזור לאחרים, ויכולת להתנתק מהדיכאון (פחות או יותר) כשאני עובדת, ויכולת לגרור את עצמי בכוח נגד הרוח המאוד עזה, ומשמעת עצמית, ולכן לא רק שניסיתי להתכחש לזה שאני בדיכאון, אלא גם הצלחתי.
ועכשיו הוא אמר "דיכאון",
וכל השועל נטול הגפיים התפרץ ממני,
והיתמות שלי, ושאין אדם (כמעט) שיעזור לי, והבדידות, והאין-כסף, והסטיגמות.
שקל לי להגיד לעדי כאן או לשיר לשים זין על הסטיגמות,
אבל אני לעצמי שומרת בכזה סוד שיש לי מאה אחוז נכות נפשי.
לפעמים יוצא לי לעבוד עם אנשים שיש להם אחוזי נכות נפשיים, ואני כאילו באה מהצד השני, כאילו מהחזקים, מהגיבורים.
ואף אחד לא יודע שאין לי (כמעט) אף אחד, ושכל הרכוש שיש לי מסתכם באוברדרפט ענקי ובמחשב נייד ועוד קצת בגדים וספרים וכלי מטבח, ושאני לא מצליחה כבר שנים לישון בלילות ושאני אוכלת בכאלה בולמוסים בקביעות שאני נהיית חולה ממש ועוד ועוד ועוד.
שחקי אותה, סמי.
העניין הוא שאני משחקת אותה החוצה וחלק ממני קונה את זה פנימה.
אז היום, אחרי שהפסיכיאטר קבע בקול נחרץ "דיכאון" והוסיף לי תרופה, יצאתי ממנו מנותקת ואבודה וכמובן עייפה עד לשד עצמותייי.
ואז בכיתי ובכיתי ובכיתי.
וריחמתי על עצמי ועל כל החיים האומללים האלה.
ואמרתי לעצמי "את בדיכאון, תפסיקי לשקר לעצמך. רוב החיים שלך בדיכאון."
והייתי עצובה על זה שאני כל כך רגילה להיות בדיכאון קשה נורא ועם מחשבות התאבדות קשות, שכשיש לי "רק" מחשבות התאבדות קלות יחסית שאני מצליחה להסיט כל פעם מחדש באמצעות כלים שאני מנסה לתרגל, וכשאני "רק" ישנה חצי שבוע ובקושי מצליחה לתפקד, אז זה לא נראה לי נורא ואיום.
שאולי אני כבר לא יודעת מה זה להיות לא בדיכאון.
ואז... האם גם אני חולה?.... חולת נפש?... בגללל שאני בדיכאון רוב חיי.
אני לא רוצה להיות "חולת נפש".
אני רוצה להיות חזקה ובריאה ושמחה.
ואני יודעת שעצם התיוג של הפסיכיאטר אותי כ"מדוכאת" כבר עשה לי רע והכניס אותי לדיכאון.
ואני יודעת שמחר אני אקום ואני אלחם ואאבק שוב נגד הרוח, ואני יודעת שאחרי שבקושי אצליח לגרור את עצמי מהמיטה רק בצהריים ואקום מדוכאת וכבדה אני אעבוד מחר עם מישהי שזה יעשה לי טוב כי אני יודעת לעזור לה מקצועית, ואני הולכת להשתלמות מקצועית עם חבר ואני יודעת שאהנה ואשתדל להנות, ואני יודעת שאמשיך להיאבק נגד הרוח ולא אגיד לעצמי "יש רוח" כדי שלא ארחם על עצמי. ואנסה, נורא אנסה להיות בהווה, ולהסתכל ולשים את המצוקות שלי בצד, ואני יודעת שאנסה בטיפת הכוח שיש לי להתלבש יפה, אולי מחר אשים סופסוף קרם פנים, אגייס את טיפת האנרגיה הנוספת שזה דורש ואשים אודם, ואגיד לעצמי שיהיה בסדר, ואענה לעצמי שכבר יש דברים שהם בסדר. וככה אמשיך מיטלטלת בין הכובד הבוכה נגד הרוח ובין המאבק לשחות וללכת הלאה. כי חייבים ללכת הלאה. כי אני חייבת ללכת הלאה. ואני חייבת לזכור שאני מדוכאת כדי להיות קצת קלה עם עצמי. ואני חייבת לשכוח שאני מדוכאת כדי להמשיך לשחות נגד הרוח. ורק שלא אקרע באמצע בין השניים. איך למצוא את המקום הנכון בין השניים?....
 

תומר

Member
דיכאון

יש טיפול מתקדם בקסדה גירוי מגנטי עמוק או ריפוי בתזונה ודרכים נוספות סי בי טי אי אמ די אר או מנטור שמומחה בתחום זה ועוד שיטות אלטרנטיביות שונות עזבי את הסטיגמה בצד לא להתביש במצבך נטרול מתחים בכל דרך פעילות גופנית תזונה בריאה שינה טובה חשיבה חיובית הכל יהיה בסדר בהצלחה יש שיטתו של דוקטור אריק פרל זהו בערך
 
שלום לך ומצטער לדעת על מצבך

החיים מעניינים, וצריך לנצל את החלקים והתכנים היפים והמעניינים שבהם. אם תביני את המשמעות של מה שאת עושה בעולם ומה שאת מקבלת וקולטת ממנו, ותמצאי עוד עניין בדברים האלה, יקל לך יותר לכוון עצמך למטרה פעלתנית מאשר לחוסר מעשה. אני מצטער שאת יתומה, המוות עצוב מאד וקשה לאבד אדם חשוב. בכל זאת ,חשוב להמשיך לאהוב את החיים שלנו. אולי כדאי שתחשבי לאיזו מין מגמה תרצי לנווט את חייך בזמן הקרוב ואולי גם בזמן הרחוק, מה מעניין אותך, מה בעצם חשוב לך. למדי מכל מיני מקורות נושאים שמעניינים אותך, עשי דברים שאת אוהבת, עבדי בעבודות שמעניינות אותך, דברי עם אנשים ומצאי אתם עניין משותף. על מחלות גופניות אפשר להתגבר ע"י פנייה למטפלים מומחים בשילוב עם דרך חיים בריאה ונכונה. דרך חיים טובים, גם מבחינה גופנית וגם נפשית, יכולה לשחרר מדיכאון ולתת מגמה ותוכן לחיים. לא צריך סטיגמות. אדם מכיר היטב את עצמו וצריך לעזור לעצמו, ואם הצליח לעזור לעצמו הוכיח שיש לו כישורים ושאינו תלוי בסטיגמות חיצוניות.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
שלמות

גקימופיגסי יקרה,
אני קוראת בדברייך עד כמה את נאבקת כדי לשמר שני צדדים בתוכך, שאולי הם בעצם לא נפרדים, אלא צד אחד. מצד אחד את רוצה לבטל את הדיכאון כדי להרגיש חזקה. מצד שני את רוצה להקל על עצמך, לא להיות תובענית כלפי עצמך, ואת זה את אולי משיגה בהכרה בדיכאון. ונשמע שהדיכאון אינו רק הלך רוח שמקשה עלייך, אלא תיוג, וייתכן שהתיוג הזה גורם לך להרגיש רע עם עצמך, משום ההקבלה "דיכאון = מחלת נפש". והתיוג צובע, אולי, את כל מי שאת, ומפריע לך, החזקה, להרים את הראש. ואולי את רוצה, בעצם, שיקבלו אותך ושאת תקבלי את עצמך על כל צדדייך, בלי לתת למקום הפגיע שבך להגדיר אותך בפני העולם.
יכול להיות שמה שהופך אותך לחזקה כל כך קשור גם בצד הפגיע. הבנתי שאת עובדת לעתים עם אנשים שיש להם בעיות נפשיות, ואני מתארת לעצמי שהניסיון שלך עם עצמך עוזר מאד. ייתכן שאת גם יכולה לראות אנשים עם בעיות כמות שהם, כלומר אנשים שלמים עם בעיה כלשהי, ולא כחולי נפש, או כאנשים שמהותם מתחילה ומסתכמת במחלה. גם בתקופה שבה קשה לך יותר, ואת נאבקת למצוא כוחות, את יכולה לזכור, איפשהו, שגם למי שאינו מוגדר כסובל מבעיות נפשיות יש נקודות חוזק ונקודות חולשה, ואולי את יכולה "לוותר" לעצמך או להקל על עצמך מתוך השלמה עם כך שאת, קודם כל, אנושית, כמו כולם, גם אם ההתמודדות שלך קשה יותר. את לא חייבת לראות את עצמך, או אחרים, לצורך העניין, כ"חולי נפש" לעומת "בריאים וחזקים". גם אם במסגרת מה שקוראים "גאות ושפל" את מתמודדת יותר עם השפל לאורך חייך, אפשר שתרגישי איך הגאות צומחת בתוכך, ומאפשרת לך, דרך הבנה ואמפתיה, להבין ולהרגיש יותר גם אחרים, גם את עצמך.
 
סה"ר יקרה, תודה רבה, כתבת לי מקסים, אבל

זה לא מה שאני מרגישה.
אני לא מרגישה את האפשרות לאחד.
חלק מזה, וזה מעורר בי כעס, הן הסטיגמות על הסובלים מדיכאון.
בעצם אני, שאני ברגיל אדם מאוד ישר ומאוד גלוי, מסתירה את העובדה שאני סובלת מדיכאון כמעט מכל מי שאני עובדת איתו.
ביום שאוכל לומר בפשטות "יש לי בעיה של דיכאון" כשם שאני אומרת בפשטות "יש לי בעיה של שחיקת סחוס בברכיים" יהיה רגע שבו אוכל להתחיל לאחד את שתי הדמויות שלי.
אי אפשר להתעלם מזה שיש סטיגמות, ושאם אגיד את זה אני יכולה להיות מועפת ציק צק מעבודתי.
אי אפשר להתעלם מהמצב החברתי והתעסוקתי שכמעט מכריח אותי לחיות בארון ולהסתיר את הדיכאון.
עכשיו, כשאני כותבת את זה אני גם קולטת את זה בפעם הראשונה, וזה כל כך מכעיס אותי שסותמים לי את הפה בלי שבכלל ארגיש את זה, ואני נדרשת לחיות במחתרת.
נראה לי שממש בא לי לצאת מהארון.
!!!!!!
 
גקי, זה נכון שקיימת סטיגמה

וזה נכון שהיא מכעיסה ומקוממת, אבל מכל ההפרעות הנפשיות אני חושבת שדווקא דיכאון, בשל היותו נפוץ כל כך בעולם המערבי, גורר הכי פחות תיוג סטיגמטי. לפחות כל עוד את מראה שאת מתמודדת ובשליטה.
עם זאת, לא לגמרי ברור לי למה את רוצה "לצאת מהארון" ומה זה ייתן לך. זה נראה כאילו הפנמת את האבחנה הזאת וקיבלת אותה כאילו היא חלק מהגדרתך העצמית. חלק חשוב ומרכזי אפילו. שהרי, לו סבלת מטחורים, למשל, עוד בעיה שלא נהוג לדבר עליה בקול - לא היה לך שום דחף לצאת ולספר על כך לעולם, ולא מרמור על כך שזה לא מתאפשר חברתית. וזה היה נכון גם אם הטחורים היו מלווים אותך כל חייך. אם כך - למה הדיכאון שונה? למה *בעיניך* הדיכאון מגדיר את האדם שאת יותר מאשר טחורים (ח"ו) או סחוס שחוק בברך היו מגדירים אותך?
תקשיבי, גקי, דיכאון הוא מצב. וגם אם בחייך עד כה הוא מצב קבוע או כמעט קבוע - זה עדיין מצב ש*את נמצאת בו*. הוא לא *את*. חבל שתזדהי עם האבחנה שקיבלת (על בסיס סימפטומים שדיווחת) ותאמצי אותה ככרטיס ביקור, גם אם רק בינך לבין עצמך, נוסח: "אני גקי הדכאונית. אני חולת נפש". חבל שתעוללי לעצמך מה שהחברה מעוללת לאנשים עם קשיים בתחום הרגשות והמיינד - תחשבי שהקשיים הם חלק מהותי מזהותך....
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
הסטיגמה העצמית

גקימופיגסי יקרה,
זה נכון שקיימת סטיגמה. ואני מבינה שבמקומות מסויימים, כמו מקום העבודה, את מרגישה מושתקת, שאינך יכולה לדבר בחופשיות עם חברייך לעבודה על בעיותייך. אין ספק שזה מקומם, ואני מבינה את הכעס שלך. אינני מנסה לעודד אותך לשנות את העולם. למרות שהסטיגמה העוד יותר בעייתית, אולי, מבחינתך היא הסטיגמה העצמית, והיא אולי זו שמפצלת את היחס שלך כלפי עצמך. אם היית רוצה לשנות, זו היתה הסטיגמה הראשונה שהיה עלייך להילחם בה. אבל גם אם אינך רוצה להילחם בטחנות הרוח שבחוץ, החשוב הוא איך את רואה את עצמך. אולי תגידי שאת לא יכולה שלא להיות מושפעת מהראיה של החברה. אבל אם זה נכון, זה יכול לגרום גם לך להיות סטיגמטית כלפי אחרים, שאת עובדת איתם. ואם את לא, מדוע שתהיי סטיגמטית כלפי עצמך? ברור שהמצב החברתי עדיין אינו אידיאלי כלפי הסובלים מבעיות נפשיות. יש עוד צורך בהסברה. אבל כדי שתחושי טוב עם עצמך, האם את באמת צריכה את האישור של הבוס שלך? ועוד שאלה: האם אין אנשים אחרים בחייך, שאת יכולה להיפתח בפניהם?
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
אני רוצה להוסיף

שאינני מקלה ראש בהתמודדות עם התנאים החיצוניים, או עם ההרגשה שאת צריכה לשמור בסוד פרטים מסויימים על חייך, או שלא יקבלו אותך. את מרגישה, אולי, שאת סוחבת סוד,שאת לא יכולה להיות שלמה משום שהחלקים המרכיבים את חייך אינם שלמים. ואני שומעת כיצד נמאס לך להסתיר ואת רוצה להכריז באופן מוחצן על הבעיה שלך, כדי להתמודד באופן גלוי עם מה שאת עוברת ולא להרגיש כל הזמן את הצורך להסתיר. כי, בעצם, הרי לא עשית שום דבר רע. כתבתי לך את מה שכתבתי, מתוך מחשבה על כך שאולי, כדי להתמודד עם הסטיגמה, צריך לעקור אותה מן השורש מתוכנו. ואולי, כדי להרגיש אחת עם עצמך, זה יהיה הדבר הראשון שמצריך התמודדות. אני מבינה את הצורך להתמודד עם הסביבה, למרות שאני מעלה את השאלה, מיהו האדם שממנו את מבקשת אישור על היותך חפה מפשע.
 

Shamy

New member
תראי כתבת פה המון דברים

אני חושבת ממה שנשמע לי בין השיטין שיש לך הפרעת קשב חמורה, הפרעת אישיות גבולית שיוצרת לך דכאון והפרעות אכילה שלא נדבר על הפרעות שינה שאני מתרשמת שיש לך. הפסיכיאטר שלך מודע לכל הדברים האלה? להפרעות קשב ולאכילה הרגשית והקושי לישון בלילה?....כי נשמע שאם הוא חושב שזה רק דכאון הוא בכלל לא בכיוון הנכון, נשמע שאת נזקקת כרגע למייצב מצב רוח וטיפול בהול עם דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה. נשמע שיש לך הרבה עבודה לעשות, אבל זה לא אומר שזהו את נכה לכל החיים, זה אומר שיש לך נקודת פתיחה אחרת ואת צריכה לעשות דרך קצת אחרת מאחרים, זה הכל. וחוץ מזה יש לך הרבה מה לטפוח לעצמך על השכם, את נשמעת לי בחורה לוחמת, וזה קשה מאוד. מספר האנשים סטטיסטית שעוברים מה שאת עוברת ומצליחים להמשיך להתמיד במסגרת של עבודה במשרה מלאה הוא אחוזים ספורים, אז מגיע לך על זה הרבה כל הכבוד!!
 

אופירA

New member
מנהל
אני לא רואה שום סיבה למייצב מצב רוח. למה מייצב?

הגיוני שצריך פה טיפול נגד ההרגשה הדיכאונית. איך את יכולה להעביר ביקורת על אבחנת הפסיכיאטר בלי שנכחת בפגישות שבהן הוא איבחן?
את גם לא יכולה לקבוע שאשה בגיל הזה, עם הסימפטומים שהיא מתארת, צריכה טיפול בהול עם דיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה.
אין כללים אחידים בטיפולים בבריאות הנפש, וכל סימפטום נמדד גם עפ"י כמה הוא מפריע למטופל. אם הוא לא מפריע לו כמו שהוא מפריע לילדה בת 20, הוא לא יטופל כשלא צריך. לא מפנים אנרגיות טיפול למקומות שפחות נחוצים.
תמיד כל סבל נפשי יימדד בפני עצמו, ולא יטופל בפרוטוקול טיפול אחיד.
 

Shamy

New member
היא מתארת פה אכילה רגשית בלילה

ממצוקה כל הזמן, בולמוסי אכילה; התנהגות של מצוקה רגשית; אי יציבות רגשית די רצינית ועוד סימפטומים שמתארים בורדרליין קלאסי מהספרים ולא התחלתי לדבר על הפיצול שהיא מתארת. אני גם יכולה לשים כסף שהיא רק שמעה דכאון היא נאטמה ולא נתנה תמונת מצב מלאה, איך רופא יכול לטפל אם הוא לא מודע להיסטוריה כללית ותמונת מצב אמיתית?..
 

אופירA

New member
מנהל
בורדרליין מכיל עוד המון המון סימפטומים

לא כל מי שסובל מבולמוסי אכילה, אכילה רגשית בלילה, התנהגות של מצוקה רגשית, אי יציבות רגשית די רצינית ועוד סימפטומים - מוגדר כבורדרליין אצל הפסיכיאטר.
אני סובלת מכל הדברים האלה, ומעוד דברים, ואף פסיכיאטר מכל הרבה הפסיכיאטרים שראיתי בימי חיי, כולל אלו שהכירו אותי היטב ואלו שפגשו אותי לראשונה - לא הגדיר אותי בבורדרליין מעולם. יש אצלי התנהגויות ששוללות בורדרליין, לדעת הגורמים המטפלים, וזהו.

רופא יכול לטפל מצוין בסימפטומים שהוא רואה, עפ"י מה שהוא רואה ושומע. אין טיפול ספציפי לבורדרליין. הטיפול הוא לפי סימפטומים, לא לפי סוגי הפרעות ההתנהגות. וגם רופאים שמכירים את כל ההיסטוריה שלך עשרות שנים, לא יכולים לדעת בוודאות איזה טיפול מתאים לך, רק לשער ולנסות. ולשנות עם הזמן בהתאם לשינויים שמתרחשים.
 

Shamy

New member
אין לי כוח לריב איתך

אבל מבחינתי את בהחלט עדי 2.
 
שיימי, תאבחני גם אותי!

בא לי גם! בא לי גם!

את עושה רק אבחונים פסיכיאטריים? כי לאחרונה תוקפים אותי כאבי בטן פועמים שמלווים בנפיחות בבטן התחתונה ובחולשה כללית. וגם יש לי פריחה מוזרה על הישבן, הנה כאן, אני כבר מראה לך...
את יכולה להגיד לי מה זה? זה יחסוך לי תור אצל רופאה, בדיקות לא נעימות והמתנה לתוצאות!

בתודה, עדי 3
 
למעלה