כל כך הרבה זמן אבוד

[OPML]

כל כך הרבה זמן אבוד

חייבת לשתף, מקווה שתבינו לליבי ...
כשהייתי ילדה , תפסו ממני בן אדם מאוד חכם , הצלחתי מאוד בהמון תחומים וניבאו לי הצלחה מטורפת במה שרק אבחר לעסוק בו ... בפועל הייתי תלמידה די גרועה , לא היה לי ישבן ללימודים , לא היה לי ישבן כמעט לכלום אפילו לא לדברים שאני אוהבת כמו אומנות או מוסיקה ... למרות שלא השקעתי הצלחתי , היו לי ציונים סבירים פלוס למרות שמעולם לא הכנתי שיעורים או התכוננתי ברצינות למבחנים , הגעתי להישגים גבוהים במוסיקה בזכות שמיעה מוסיקלית למרות שלא עשיתי חזרות עם עצמי כמעט על כלום ... הייתי תמיד מנודה חברתית חלקית , תמיד בשוליים , תמיד לא באמת חברה של אף אחד ...
היום אני בת 30 ... את כל חיי הבוגרים העברתי בסדרה של כשלונות, מקצועיים, אקדמיים , בין אישיים .. התחלתי לימודים אקדמיים יותר פעמים ממה שאני מוכנה להודות והפסקתי כעבור סמסטר בדר"כ משעמום או מתסכול כזה או אחר ... החלפתי עבודות כמו שמחליפים גרביים , החלפתי דירות בכמות שתגרום לאנשי ביטחון לחשוד שאני בורחת מהמאפייה ... החלפתי חברים ... לא פעם שקלתי לסיים את חיי ... פסיכיאטר אחד קרא לזה דיכאון . חרדה זה משהו שאני מכירה מקרוב מאוד , רופאת משפחה אחת חשבה שיש לי מאניה דיפרסיה ...

ממש בימים אלה התחוור לי שמדובר בהפרעת קשב וריכוז ... שכל החיים שלי חלפו מאליהם מבלי שחשדתי , מבלי שאף אחד חשד כי כנראה שלא הייתי מספיק כישלון בעיניהם ... תמיד הרגשתי כל כך לכודה , כמו אדם שמת לרוץ ומרותק לכיסא גלגלים ... הרגשתי שאני יכולה יותר , שאני אמורה לעשות יותר מלעבוד כל פעם באותה עבודה ברמה התחלתית לצד ילדים שצעירים ממני בעשר שנים בממוצע ... לאחרונה התחלתי לימודים אקדמיים בפעם המליון בתקווה שהפעם אצליח לסיים ... כשהקשיים התחילו להיערם החלטתי לנסות ריטלין פעם אחת ולקחתי כדור מחברה ... השינוי היה מובהק , מפה לשם התחלתי לחקור בנושא ומצאתי את עצמי ברשימת הסימפטומים ובסיפורים של אנשים ... הבן זוג שלי והפסיכולוג שהתחלתי אצלו אבחון רישמי השבוע אומרים שאני צריכה לשמוח כי לפחות עכשיו אנחנו יודעים מה הבעיה ואיך לתקוף אותה ...

אני לא מצליחה להסביר לאף אחד כמה הרגשתי כישלון כל השנים האלה , כמה אני עדיין מרגישה כישלון ולדעת שכל הזמן הזה ניסיתי לרוץ עם רגליים קשורות לא מעודדת אותי כי כבר ביזבזתי כל כך הרבה זמן ... אני יושבת עם אנשים בני גילי שכבר הספיקו תואר שלישי וילדים ואני עדיין מסתובבת עם אותן חולצות טריקו מצויירות , לא מקפידה לחפוף את הראש או לצחצח את השיניים , שוכחת לאכול , שוכחת את עצמי , ומרגישה כמו אפס ... אולי מאוחר מידי ?

 

[MindfullEye]

אף פעם לא מאוחר מדי.

רק אם מתים.
&nbsp
אני יכול להזדהות עם הרבה מהדברים שאת כותבת על תחילת חייך. נשמע שהיו לך "כשרונות מולדים" לא מעטים, שהרשימו את הסביבה. אבל האדם ההדיוט לא יודע שכל הציירים הגדולים, כמעט כל המוזיקאים הגדולים (בודדים ביותר - כמו מוצארט ובטהובן "נולדו" עם זה, ונכון יותר לומר ש99+ אחוזים זכו לגדול בסביבה שכללה משאבים לפתח את זה) נולדים בלי זה.
&nbsp
בבית ספר מה שקרה זה שהיית "ראש לאריות" בקבוצה של זנבות שועלים. אני קרוב לגילך אז יצא לי לראות בעצמי מה קורה למערכת חינוך שמנסה לתת לכולם הרגשה שהם "בסדר" על ידי זה שמורידים את הרף. ה5 יחידות כימיה שאני למדתי מקבילות, בערך ל2 קורסים סמסטריאלים באוניברסיטה. המתמטיקה 5 יחידות שווה בערך לקורס מתמטיקה של ביולוגים הכי בסיסי והכי פשוט.
&nbsp
וגם אני בגיל ה20+ הבנתי כמה ריטלין יכול לעזור לי בכל אספקט בחיים מהדאגה-עצמית ודרך קשרים בין אישיים וכמובן בלימודים.
&nbsp
למצוא את הפתרון ולדעת מהו זה משהו שהרבה אנשים כל החיים שלהם מחפשים ולא ימצאו, אז את במצב טוב.
לגבי מי שאת ומה את מציגה לעולם גם פה תשאלי אם זו בחירה שלך. אם את רוצה להציג את עצמך כמישהי שהיא ילדותית, אולי שלומיאלית וכזו שצריכה "סיוע" לתפקודים הבסיסיים של החיים או כמישהי אחרת, יותר מתוחכמת - מישהי שיש לה קשיים אבל יודעת להתמודד עימם. הסוג השני של ההתנהגות יותר מושך מבוגרים ליצור איתך קשרים משמעותיים מסיבות ברורות. הוא גם יותר תואם, יותר מכובד. אף פעם לא מאוחר להשתנות ולפעמים כל מה שצריך בשביל שינוי טוטאלי מבפנים החוצה זה כמה שינויים קטנים ספורים.
&nbsp
בהצלחה!

 

[אופירA]

וואו, כדאי לך להתעמק בתשובה שלפניי. יש שם הרבה חוכמה חשובה.

ואני אוסיף כמה עניינים -
ברור שיש לך קשיים נוספים, רגשיים/התנהגותיים, בנוסף להפרעת קשב וריכוז. ולכן לא רק בלימודים לא הצלחת, אלא גם בהתמדה במקומות עבודה, בתחום החברתי ובעיקר - בתחושת כישלון, צורך להשוות עצמך לבני גילך, חשיבה אולי זה מאוחר מידי, ואף קשיי תפקוד.
ילד שיש לו רק הפרעת קשב וריכוז, וכל השאר בריא ותקין, מסוגל ללמוד לפצות את עצמו בעזרת הכישורים התקינים על הבעיה האחת. הקושי גדול כשיש לו כמה בעיות, ואז הוא לא מצליח להסתדר בצורה טובה.

מי שיש לו בעיות רגשיות והתנהגותיות, זה גובר על האיי-קיו הגבוה והכשרונות העילאיים, ומקשה עליו להסתדר אקדמית, מקצועית וחברתית. מה שקובע להצלחה מקצועית זה ההתנהגות והבגרות הרגשית, ואילו למנת המשכל ולכישורים יש משקל הרבה יותר נמוך. למעשה מועט מאוד.

אני בגיל 55, ובזמני לא אבחנו כלום, למרות שמגיל קטן ברור היה שיש לי הרבה בעיות התנהגות שלא הסתדרו מאליהן עם השנים. לכן כל חיי הייתי צריכה לצעוד בקצב שלי, להתמודד עם הכלים שלי, לפנות לעזרה מקצועית נקודתית ברגע שיכולתי להיות עצמאית, ולבנות את עצמי במכסימום עם הנתונים.
גם לי היו כשרונות עצומים ומנת משכל גבוהה, ואף אחד לא הבין איך "הגעתי לאן שהגעתי" בחיי הבוגרים, אבל אני הבנתי מצוין מדוע אין טעם שאלמד באוניברסיטה, מדוע עלי לעבוד בעבודות פשוטות יחסית לכישוריי ומדוע עלי לנהל את חיי עם תשלום מס קבוע וגבוה מאוד לקשיי הרגשיים. כי הכישורים החשובים ביותר לחיים נורמטיביים וממצים מקצועית - החברתיים והרגשיים - היו אצלי ברמה של ילד בן שלוש, והייתי צריכה ללמוד אותם לאט ובסבלנות, בקצב שלי, בגיל המבוגר, במקום באופן אוטומטי בגיל הילדות והנעורים.

בסופו של דבר, וממרומי גילי, גיליתי ואספר לך שדווקא בגלל הקשיים וההתמודדות איתם, זכיתי עם השנים להערכה חברתית עצומה, ולסיפוק והגשמה עצמית גבוהים יחסית. כי אינני משווה עצמי לבני גילי המחזיקים משרות בכירות בשירות המדינה. אלא עושה השוואות ביני לבין עצמי. איפה הייתי ולאן הגעתי מבחינת התפתחות היכולות הרגשיות והתפקוד לאורך השנים, מבחינת הבנייה מול פוטנציאל ההרס והחולי, וכדומה.

ובנוסף, אני יודעת שקובע הגורלות אינו תלוי בגורם מקצועי זה או אחר שאבחן או לא אבחן אותי כראוי בתקופה זו או אחרת, אלא נועדתי לגורל חיי ולהתמודדות שלי. ונקבע לי מראש הזמן שבו אצא לדרך ההתמודדות והשינוי הפנימי, שינוי הפרשנויות שלי את החיים והעלייה בדרך עיצוב האדם שאני.

לכן קומי עכשיו וצאי לדרך. ממש לא עסקך מתי היא מתחילה, באיזה גיל. תפקידך לתפוס כרגע את כלי העזרה המוגשים לך, ולהמשיך בדרך של חיפוש כלי עזרה נוספים. האבחנה פחות חשובה לטיפול. יותר חשובים הסימפטומים שמהם את סובלת, וכלי העזרה המתאימים להם.
אני אישית לא יודעת מה הקשר בין חולצות טריקו מצויירות, ראש ושיניים לא נקיים להפרעת קשב וריכוז. אבל זה לא משנה, כי אני יודעת שצריך לטפל בהתנהגות המפריעה, ולא משנה מאיזה שם של בעיה היא נובעת. ברור שאם את מרגישה כמו אפס - זו הבעיה היסודית לטיפול בה באופן פסיכולוגי, את צריכה ללמוד לשנות את צורת החשיבה שלך, ולא משנה מאיזה הפרעה זה נובע.
לעולם אל תשווי עצמך לאנשים אחרים, כי אין לך הנתונים שלהם. עשי את המיטב שאת יכולה עם הנתונים שלך, ובכך תמדדי את הצלחתך. וכך לא תתייאשי, לא יהיו לך שאלות על מאוחר מידי ומחשבות על הזמן האבוד וכד'.

 

[שחר חרישי]

אבל אופירה, היא צודקת

הקשיים שהיא תיארה עשויים בהחלט לנבוע מהפרעת קשב וריכוז - שמקשה גם על ויסות רגשי והתנהגותי, ועל הפנמת דמות הורה פנימית שעוזרת בכך (אפשר לקרוא על זה בספר "יש לי ילד אחר" מאת עירית ויהודה חגי). לא לחינם יש קו-מורבידיות גבוהה בין הפרעת קשב וריכוז לבין שלל סינדרומים נפשיים (דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת אישיות גבולית ועוד... על זה אפשר לקרוא בספר "לחיות עם הפרעת קשב וריכוז ADHD").
אני חושבת שגם לי יש. איבחנתי את עצמי בעקבות קריאה בספרים האלה (וגם ב"מלקות לחירות" המצויין).

 

[אופירA]

ואז מה? אם הם נובעים מהפרעה זו, הם לא קשיים בנוסף?

לא צריכים לטפל בהם?
אם לוקחים ריטלין - אפילו בקביעות - הם נפתרים ונעלמים לחלוטין?

ממש לא.
כל מה שאמרתי רלוונטי בין אם הקשיים הנוספים נוצרו עקב הפרעת הקשב ובין אם נבראו במקביל לה ובלי קשר אליה. מה זה משנה אם יש קשר או אין קשר?
הם קיימים. הם מפריעים.
בניגוד לאחד שיש לו רק הפרעת קשב, וצריך רק ריטלין ונפתרו כל הבעיות.

 

[Shamy]

לא לא מאוחר מדי

היה חבר שרק בגיל 40 התחיל לקחת ריטלין והחיים שלו מאוד השתפרו ועכשיו יש לו קריירה והוא שומר על דירה ורכב קבוע. תראי גם אני במשך שנים הסתובבתי ועדיין מסתובבת עם הפרעת קשב ועובדים על זה ואפשר לחיות עם זה, פשוט להיות עם יד על הדופק ולמצוא שיטה שעובדת עבורך. אל תוותרי!

 

[שחר בן31]

אני בן 41 עוד 4 ימים והספקת הרבה יותר ממני

 

[שחר חרישי]

לא מאוחר מדי

וצריך הרבה תרגול כדי להזכיר לעצמך את זה ולא להכנע לפיתוי לעשות השוואות שטחיות עם אחרי (הם בני.... והספיקו כבר...). וזה באמת קשה לא לחשוב באופן הזה, ולהשוות את עצמך לעצמך בלבד, כמו שכתבה אופירה. קשה, אבל נכון. קשה אבל שווה. ושמחה בשבילך שמצאת את הבעיה שלך, וזה כבר חצי דרך לפיתרון!

 

[משה057]

הי

מצרף שיר שאולי יעזור
https://www.youtube.com/watch?v=QMxogyUknk4

 

[שחר חרישי]

יאללה גם אני רוצה להקדיש לך שיר

 

[סהר-תמיכה]

הדוגמנית והשחקנית לשעבר ואת...

היי OPML,
נשמעת מדבריך תחושה של החמצה ופספוס של החיים עצמם ,כאילו כולם התקדמו ואת אולי מרגישה שנשארת מאחור...
מבפנים תמיד הרגשת שאת מסוגלת ויש לך יכולות וכישרונות ,היית תמיד יצירתית אך במבחן התוצאה דברים השתבשו...עברת מדבר לדבר, לא הצלחת להתמיד במקומות עבודה, בלימודים ,במקומות מגורים...הקפיצה מדבר לדבר, השיעמום המהיר מעייפים ומתסכלים...
למה אני לא כמו כולם?
מתי אני אתמסד ואתבגר?
מתי אחליט מה לעשות ואתמיד בזה?
אולי הרגשת שאת לא כמו כולם, שמשהו שונה בך ולא ידעת מה הסיבה וגם האחרים סביבך לא ידעו שיש שם לכל מה שאת עוברת ומרגישה...מסתבר שתלמידים רבים, בעיקר תלמידות עם ADD,יושבים בכיתה ו"חולמים", אינם מרוכזים, קולטים חצאי דברים ,לא מסוגלים להתמיד במטלות-בעיקר ארוכות ומורכבות ובמערכת החינוך לא מזהים שיש להם קשיי קשב וריכוז.
היום המודעות הרבה יותר גדולה ממה שהיתה בעבר ועדיין תלמידים רבים מתפספסים וגדלים עם ביטחון עצמי ירוד, עם תחושת חוסר ערך ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם.
אני מצרפת לכאן סרטון ובו חלי גולדנברג השחקנית ("הלהקה") ,הדוגמנית לשעבר והבלוגרית בהווה מספרת על האבחון המאוחר שלה-בגיל יותר מבוגר מגילך!!! על התובנות והאסימונים שנפלו לה בעקבות האבחון המאוחר, על הכאב שלה שאף אחד לא זיהה את זה כשהייתה תלמידה במערכת החינוך ועוד...אני מניחה שממש תתחברי למה שהיא מתארת.
אף פעם לא מאוחר להתחיל מסלול חדש, היום אנשים יוצאים לפנסיה ומתחילים קריירה שניה ואת בגיל שעדיין רחוק מגיל פנסיה...בכל אוניברסיטה ומכללה יש מרכז לסטודנטים לקויי למידה עם קשיי קשב. ניתן לקבל תמיכה והתאמות וכך להצליח בלימודים.
את מתארת נקודות חוזק בתחום המוזיקה ואני בטוחה שיש נקודות חוזק נוספות נסי להתמקד במה שיש ומשם למצוא מסלול מתאים לך, דרך שתעשה לך טוב.
אני מאחלת לך התחלה חדשה ומבטיחה, מתנדבת סה"ר