כל כך הרבה זמן אבוד
חייבת לשתף, מקווה שתבינו לליבי ...
כשהייתי ילדה , תפסו ממני בן אדם מאוד חכם , הצלחתי מאוד בהמון תחומים וניבאו לי הצלחה מטורפת במה שרק אבחר לעסוק בו ... בפועל הייתי תלמידה די גרועה , לא היה לי ישבן ללימודים , לא היה לי ישבן כמעט לכלום אפילו לא לדברים שאני אוהבת כמו אומנות או מוסיקה ... למרות שלא השקעתי הצלחתי , היו לי ציונים סבירים פלוס למרות שמעולם לא הכנתי שיעורים או התכוננתי ברצינות למבחנים , הגעתי להישגים גבוהים במוסיקה בזכות שמיעה מוסיקלית למרות שלא עשיתי חזרות עם עצמי כמעט על כלום ... הייתי תמיד מנודה חברתית חלקית , תמיד בשוליים , תמיד לא באמת חברה של אף אחד ...
היום אני בת 30 ... את כל חיי הבוגרים העברתי בסדרה של כשלונות, מקצועיים, אקדמיים , בין אישיים .. התחלתי לימודים אקדמיים יותר פעמים ממה שאני מוכנה להודות והפסקתי כעבור סמסטר בדר"כ משעמום או מתסכול כזה או אחר ... החלפתי עבודות כמו שמחליפים גרביים , החלפתי דירות בכמות שתגרום לאנשי ביטחון לחשוד שאני בורחת מהמאפייה ... החלפתי חברים ... לא פעם שקלתי לסיים את חיי ... פסיכיאטר אחד קרא לזה דיכאון . חרדה זה משהו שאני מכירה מקרוב מאוד , רופאת משפחה אחת חשבה שיש לי מאניה דיפרסיה ...
ממש בימים אלה התחוור לי שמדובר בהפרעת קשב וריכוז ... שכל החיים שלי חלפו מאליהם מבלי שחשדתי , מבלי שאף אחד חשד כי כנראה שלא הייתי מספיק כישלון בעיניהם ... תמיד הרגשתי כל כך לכודה , כמו אדם שמת לרוץ ומרותק לכיסא גלגלים ... הרגשתי שאני יכולה יותר , שאני אמורה לעשות יותר מלעבוד כל פעם באותה עבודה ברמה התחלתית לצד ילדים שצעירים ממני בעשר שנים בממוצע ... לאחרונה התחלתי לימודים אקדמיים בפעם המליון בתקווה שהפעם אצליח לסיים ... כשהקשיים התחילו להיערם החלטתי לנסות ריטלין פעם אחת ולקחתי כדור מחברה ... השינוי היה מובהק , מפה לשם התחלתי לחקור בנושא ומצאתי את עצמי ברשימת הסימפטומים ובסיפורים של אנשים ... הבן זוג שלי והפסיכולוג שהתחלתי אצלו אבחון רישמי השבוע אומרים שאני צריכה לשמוח כי לפחות עכשיו אנחנו יודעים מה הבעיה ואיך לתקוף אותה ...
אני לא מצליחה להסביר לאף אחד כמה הרגשתי כישלון כל השנים האלה , כמה אני עדיין מרגישה כישלון ולדעת שכל הזמן הזה ניסיתי לרוץ עם רגליים קשורות לא מעודדת אותי כי כבר ביזבזתי כל כך הרבה זמן ... אני יושבת עם אנשים בני גילי שכבר הספיקו תואר שלישי וילדים ואני עדיין מסתובבת עם אותן חולצות טריקו מצויירות , לא מקפידה לחפוף את הראש או לצחצח את השיניים , שוכחת לאכול , שוכחת את עצמי , ומרגישה כמו אפס ... אולי מאוחר מידי ?
חייבת לשתף, מקווה שתבינו לליבי ...
כשהייתי ילדה , תפסו ממני בן אדם מאוד חכם , הצלחתי מאוד בהמון תחומים וניבאו לי הצלחה מטורפת במה שרק אבחר לעסוק בו ... בפועל הייתי תלמידה די גרועה , לא היה לי ישבן ללימודים , לא היה לי ישבן כמעט לכלום אפילו לא לדברים שאני אוהבת כמו אומנות או מוסיקה ... למרות שלא השקעתי הצלחתי , היו לי ציונים סבירים פלוס למרות שמעולם לא הכנתי שיעורים או התכוננתי ברצינות למבחנים , הגעתי להישגים גבוהים במוסיקה בזכות שמיעה מוסיקלית למרות שלא עשיתי חזרות עם עצמי כמעט על כלום ... הייתי תמיד מנודה חברתית חלקית , תמיד בשוליים , תמיד לא באמת חברה של אף אחד ...
היום אני בת 30 ... את כל חיי הבוגרים העברתי בסדרה של כשלונות, מקצועיים, אקדמיים , בין אישיים .. התחלתי לימודים אקדמיים יותר פעמים ממה שאני מוכנה להודות והפסקתי כעבור סמסטר בדר"כ משעמום או מתסכול כזה או אחר ... החלפתי עבודות כמו שמחליפים גרביים , החלפתי דירות בכמות שתגרום לאנשי ביטחון לחשוד שאני בורחת מהמאפייה ... החלפתי חברים ... לא פעם שקלתי לסיים את חיי ... פסיכיאטר אחד קרא לזה דיכאון . חרדה זה משהו שאני מכירה מקרוב מאוד , רופאת משפחה אחת חשבה שיש לי מאניה דיפרסיה ...
ממש בימים אלה התחוור לי שמדובר בהפרעת קשב וריכוז ... שכל החיים שלי חלפו מאליהם מבלי שחשדתי , מבלי שאף אחד חשד כי כנראה שלא הייתי מספיק כישלון בעיניהם ... תמיד הרגשתי כל כך לכודה , כמו אדם שמת לרוץ ומרותק לכיסא גלגלים ... הרגשתי שאני יכולה יותר , שאני אמורה לעשות יותר מלעבוד כל פעם באותה עבודה ברמה התחלתית לצד ילדים שצעירים ממני בעשר שנים בממוצע ... לאחרונה התחלתי לימודים אקדמיים בפעם המליון בתקווה שהפעם אצליח לסיים ... כשהקשיים התחילו להיערם החלטתי לנסות ריטלין פעם אחת ולקחתי כדור מחברה ... השינוי היה מובהק , מפה לשם התחלתי לחקור בנושא ומצאתי את עצמי ברשימת הסימפטומים ובסיפורים של אנשים ... הבן זוג שלי והפסיכולוג שהתחלתי אצלו אבחון רישמי השבוע אומרים שאני צריכה לשמוח כי לפחות עכשיו אנחנו יודעים מה הבעיה ואיך לתקוף אותה ...
אני לא מצליחה להסביר לאף אחד כמה הרגשתי כישלון כל השנים האלה , כמה אני עדיין מרגישה כישלון ולדעת שכל הזמן הזה ניסיתי לרוץ עם רגליים קשורות לא מעודדת אותי כי כבר ביזבזתי כל כך הרבה זמן ... אני יושבת עם אנשים בני גילי שכבר הספיקו תואר שלישי וילדים ואני עדיין מסתובבת עם אותן חולצות טריקו מצויירות , לא מקפידה לחפוף את הראש או לצחצח את השיניים , שוכחת לאכול , שוכחת את עצמי , ומרגישה כמו אפס ... אולי מאוחר מידי ?