חרדה כל הזמן
אני סובל שנים מבעיה מוזרה מאוד. בעיה שגרמה לי הרבה כאב ועוגמת נפש בחיים.
כל פעם שאחד מהמשפחה שלי חולה אני נכנס לחרדה ולא יודע מה לעשות. זה לא נגמר בזה. ברגע שקרוב משפחה , מהמשפחה הגרעינית בעיקר, חולה אני מתחיל לסבול מחרדה. הבעיה היא שאני נמנע מלהגיש עזרה לבן המשפחה החולה. אני לא מסייע לו ולא עושה כמעט כלום עבורו דווקא בשעות הקשות שלו. משהו עוצר אותי ומכניס אותי למבוכה בזה שאני צריך לתת לו עזרה. אני חושש שזה תורשתי מאחד ההורים שלי. מדובר באבא שהיה קר כלפי אימא והקשה את עורפו כלפיה. וגם היה מכה אותה. כנראה רכשתי את התכונות הרעות האלה מהאבא שהיה קר ומנוכר . הוא היה גם מכה את אותי. והוא נפתר לפני הרבה שנים. משום מה אחרי שנפתר הרגשתי מעיין הקלה ממנו כי הוא היה מכה גם אותי וזה הביך אותי שהיכה אותי ליד ילדים אחרים(נפתר שהייתי בן 10). לא בכיתי על זה שנפתר. לא בהכרח בגלל כעס כלפיו אלא בגלל שלא הרגשתי כאב על זה שנפתר. כנראה קיבלתי את התכונות האלה ממנו ואני סוחב אותם עד היום שאני קרוב לגיל 40. שאימא שלי היתה חולה בקושי הייתי לידה. הייתי קר ומנוכר כלפיה דווקא שהיא היתה צריכה עזרה.
הרגשתי מבוכה כזאת מכדי לשאול אותה מה שלומה ולכן שמרתי מרחק ממנה. פחדתי שאנשים אחרים יגלו שאני קר ומנוכר כלפיה וניסתי להסתיר את זה מכולם. אחרים לא עלו על זה שאני קר כלפיה אבל אימא כן עלתה על זה והפנימה את זה. הפחד שאנשים אחרים יגלו את היחס האמיתי שלי כלפי אימי גרם לי לחרדות עוד יותר. העניין הוא שהצלחתי להסתיר את זה מאחרים אבל אחותי כן הרגישה שאני מנוכר כלפי אימא. הייתי חושש שאם היא תמות יקרה לי מה שקרה עם אבא. שהוא נפתר לא בכיתי ואנשים הסתכלו עליי בזוית העין לראות אם בכיתי. אצל הקהילה שלי מקובל לבכות על נפתר בכי היסטרי ולגרע את הבגדים ולכן לא הבינו למה אני לא בוכה. והרגשתי מבוכה עם העניין.
החשש הגדול שאם יקרה משהו לבני המשפחה שלי יקרה לי מה שקרה עם מות אבא, שלא בכיתי והרגשתי נבוך ליד אנשים.
המצחיק הוא כאשר אחד מבני המשפחה שלי חולה אני בקושי מגיש לו עזרה ומצד שני אני מייחל שלא ימות. הייתי במילכוד. העניין הוא שאם הייתי מסייע לחולה יכלתי למנוע איך שהוא את המוות ולמנוע מעצמי מבוכה נוספת. גם הייתי מנוכר כלפי קרוב המשפה החולה וגם חששתי מהגרוע מכל. אני חושב שהתכונה הזו באה מאבא שלי. התכונה הזו קיימת גם אצל אחים שלי בדרגה כזו או אחרת ולכן כנראה שזה בא מההורים. בדיעבד ,בגיל מאוחר גילתי שאני סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. קראתי על ההפרעה ומה שכתוב שם תפור עליי. ממש בול. הייתי מנותק מחברים מגיל 16 בערך ושקעתי בעולם הדימיונות שלי. ברחתי מכל קירבה של אנשים. לא מצאתי עניין בשיחות הדלילות שלי עם אנשים. חוסר עניין מוחלט. בגיל הילדות סבלתי מהצקות של ילדים דבר שגרם לי להתרחק מהם עוד יותר. חיפשתי את הבדידות, זה נתן לי מעיין חופש מאנשים רעים. וגם עם המשפחה לא הייתי שלם עם עצמי. תמיד הייתי בחרדה מתמדת. זה סגנון חיים שאיש לא יכול לעבור כלל. זה נדיר. חייתי את הרגע ולא תיכננתי שום תוכנית , חיי מהיום למחר, אבל בתוך עצמי יחלתי למצוא נחת ומרגוע. האופקים של חיי היו סגורים. לקחתי תרופות פסיכיאטריות אבל זה לא פתר את שורשי הבעיות.
אני סובל שנים מבעיה מוזרה מאוד. בעיה שגרמה לי הרבה כאב ועוגמת נפש בחיים.
כל פעם שאחד מהמשפחה שלי חולה אני נכנס לחרדה ולא יודע מה לעשות. זה לא נגמר בזה. ברגע שקרוב משפחה , מהמשפחה הגרעינית בעיקר, חולה אני מתחיל לסבול מחרדה. הבעיה היא שאני נמנע מלהגיש עזרה לבן המשפחה החולה. אני לא מסייע לו ולא עושה כמעט כלום עבורו דווקא בשעות הקשות שלו. משהו עוצר אותי ומכניס אותי למבוכה בזה שאני צריך לתת לו עזרה. אני חושש שזה תורשתי מאחד ההורים שלי. מדובר באבא שהיה קר כלפי אימא והקשה את עורפו כלפיה. וגם היה מכה אותה. כנראה רכשתי את התכונות הרעות האלה מהאבא שהיה קר ומנוכר . הוא היה גם מכה את אותי. והוא נפתר לפני הרבה שנים. משום מה אחרי שנפתר הרגשתי מעיין הקלה ממנו כי הוא היה מכה גם אותי וזה הביך אותי שהיכה אותי ליד ילדים אחרים(נפתר שהייתי בן 10). לא בכיתי על זה שנפתר. לא בהכרח בגלל כעס כלפיו אלא בגלל שלא הרגשתי כאב על זה שנפתר. כנראה קיבלתי את התכונות האלה ממנו ואני סוחב אותם עד היום שאני קרוב לגיל 40. שאימא שלי היתה חולה בקושי הייתי לידה. הייתי קר ומנוכר כלפיה דווקא שהיא היתה צריכה עזרה.
הרגשתי מבוכה כזאת מכדי לשאול אותה מה שלומה ולכן שמרתי מרחק ממנה. פחדתי שאנשים אחרים יגלו שאני קר ומנוכר כלפיה וניסתי להסתיר את זה מכולם. אחרים לא עלו על זה שאני קר כלפיה אבל אימא כן עלתה על זה והפנימה את זה. הפחד שאנשים אחרים יגלו את היחס האמיתי שלי כלפי אימי גרם לי לחרדות עוד יותר. העניין הוא שהצלחתי להסתיר את זה מאחרים אבל אחותי כן הרגישה שאני מנוכר כלפי אימא. הייתי חושש שאם היא תמות יקרה לי מה שקרה עם אבא. שהוא נפתר לא בכיתי ואנשים הסתכלו עליי בזוית העין לראות אם בכיתי. אצל הקהילה שלי מקובל לבכות על נפתר בכי היסטרי ולגרע את הבגדים ולכן לא הבינו למה אני לא בוכה. והרגשתי מבוכה עם העניין.
החשש הגדול שאם יקרה משהו לבני המשפחה שלי יקרה לי מה שקרה עם מות אבא, שלא בכיתי והרגשתי נבוך ליד אנשים.
המצחיק הוא כאשר אחד מבני המשפחה שלי חולה אני בקושי מגיש לו עזרה ומצד שני אני מייחל שלא ימות. הייתי במילכוד. העניין הוא שאם הייתי מסייע לחולה יכלתי למנוע איך שהוא את המוות ולמנוע מעצמי מבוכה נוספת. גם הייתי מנוכר כלפי קרוב המשפה החולה וגם חששתי מהגרוע מכל. אני חושב שהתכונה הזו באה מאבא שלי. התכונה הזו קיימת גם אצל אחים שלי בדרגה כזו או אחרת ולכן כנראה שזה בא מההורים. בדיעבד ,בגיל מאוחר גילתי שאני סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית. קראתי על ההפרעה ומה שכתוב שם תפור עליי. ממש בול. הייתי מנותק מחברים מגיל 16 בערך ושקעתי בעולם הדימיונות שלי. ברחתי מכל קירבה של אנשים. לא מצאתי עניין בשיחות הדלילות שלי עם אנשים. חוסר עניין מוחלט. בגיל הילדות סבלתי מהצקות של ילדים דבר שגרם לי להתרחק מהם עוד יותר. חיפשתי את הבדידות, זה נתן לי מעיין חופש מאנשים רעים. וגם עם המשפחה לא הייתי שלם עם עצמי. תמיד הייתי בחרדה מתמדת. זה סגנון חיים שאיש לא יכול לעבור כלל. זה נדיר. חייתי את הרגע ולא תיכננתי שום תוכנית , חיי מהיום למחר, אבל בתוך עצמי יחלתי למצוא נחת ומרגוע. האופקים של חיי היו סגורים. לקחתי תרופות פסיכיאטריות אבל זה לא פתר את שורשי הבעיות.
