האם אפשר להסתדר בחיים האלו בלי יחסי אנוש?
מטבעי הייתי בן אדם שקט , עוד מצעירותי
אף פעם לא אהבתי לדבר יותר מדי. לא אהבתי לדבר על דברים שהם מובנים מאליו , לא אהבתי לדבר על דברים שאין לי מושג בהם , גם ממש לא אהבתי לדבר רכילויות ודברים רעים על אנשים.
לצערי בעולם שלנו זה משהו שכמעט שכולם עושים , החל מגילאי הנוער ועד לגילאי הזקנה.
תמיד כשאני מגיע למקום חדש , ישר קולטים שאני שקט. כי על מה יש לי לדבר עם בן אדם שאני לא מכיר? יש כאלו שאני יותר נפתח איתם ומרגיש יותר בטוח ונחמד , ויש כאלו שבכלל אני אפילו מעדיף פשוט לא להוציא מילה , כי אין טעם.
לא ממש יצא לי בחיים האלו לחוות יותר מדי דברים , לדוגמא לא הייתי אף פעם בחו"ל אז אני מרגיש ממש בור כאנשים מדברים איתי ומספרים לי חוויות שלהם מחוץ לארץ
כל אחד מנסה לדבר איתי כשמעמם , מספר לי סיפורים על המשפחה שלו שעם כל הכבוד , אין לי פשוט מה להגיד על זה וזה לא מעניין אותי. ואז עוד יש כאלו שחושבים שאני בן אדם דכאוני, ושואלים במעין נימה מרחמת אם הכל בסדר(ואני ממש לא מסתובב עם פרצוף תשעה באב כל היום).
איכשהו אני עובר מתחת לרדאר. לא מעריכים אותי במקום העבודה , מעריכים רק את מי שמדבר ומדבר , גם עם 90% מהזמן זה שטויות.
לצערי גם עם בנות זה ככה.. גם כשיש קליק ואני כן מרגיש בנוח עם בחורה , אחרי כמה שיחות הכל מתפוגג ונעלם. פספסתי הרבה הזדמנויות של זוגיות , כי פשוט לא ידעתי לשמור על קשר,כבר לא היה לי על מה לדבר איתה כל עוד אנחנו במצב של דייטים ולא בזוגיות , ולא ידעתי לעשות את הדבר הנכון , בסוף זה התפספס
הלוואי שהכל היה יותר קל,למה הכל צריך להיות כל כך קשה?
אני כבר מתחיל לאבד תקווה בחיים האלו.. לא רואה אפילו טעם להשקיע וללכת ללמוד , כשזה נראה שמה שחשוב בחיים האלו זה רק איך לדעת לדבר ולעשות רושם
מטבעי הייתי בן אדם שקט , עוד מצעירותי
אף פעם לא אהבתי לדבר יותר מדי. לא אהבתי לדבר על דברים שהם מובנים מאליו , לא אהבתי לדבר על דברים שאין לי מושג בהם , גם ממש לא אהבתי לדבר רכילויות ודברים רעים על אנשים.
לצערי בעולם שלנו זה משהו שכמעט שכולם עושים , החל מגילאי הנוער ועד לגילאי הזקנה.
תמיד כשאני מגיע למקום חדש , ישר קולטים שאני שקט. כי על מה יש לי לדבר עם בן אדם שאני לא מכיר? יש כאלו שאני יותר נפתח איתם ומרגיש יותר בטוח ונחמד , ויש כאלו שבכלל אני אפילו מעדיף פשוט לא להוציא מילה , כי אין טעם.
לא ממש יצא לי בחיים האלו לחוות יותר מדי דברים , לדוגמא לא הייתי אף פעם בחו"ל אז אני מרגיש ממש בור כאנשים מדברים איתי ומספרים לי חוויות שלהם מחוץ לארץ
כל אחד מנסה לדבר איתי כשמעמם , מספר לי סיפורים על המשפחה שלו שעם כל הכבוד , אין לי פשוט מה להגיד על זה וזה לא מעניין אותי. ואז עוד יש כאלו שחושבים שאני בן אדם דכאוני, ושואלים במעין נימה מרחמת אם הכל בסדר(ואני ממש לא מסתובב עם פרצוף תשעה באב כל היום).
איכשהו אני עובר מתחת לרדאר. לא מעריכים אותי במקום העבודה , מעריכים רק את מי שמדבר ומדבר , גם עם 90% מהזמן זה שטויות.
לצערי גם עם בנות זה ככה.. גם כשיש קליק ואני כן מרגיש בנוח עם בחורה , אחרי כמה שיחות הכל מתפוגג ונעלם. פספסתי הרבה הזדמנויות של זוגיות , כי פשוט לא ידעתי לשמור על קשר,כבר לא היה לי על מה לדבר איתה כל עוד אנחנו במצב של דייטים ולא בזוגיות , ולא ידעתי לעשות את הדבר הנכון , בסוף זה התפספס
הלוואי שהכל היה יותר קל,למה הכל צריך להיות כל כך קשה?
אני כבר מתחיל לאבד תקווה בחיים האלו.. לא רואה אפילו טעם להשקיע וללכת ללמוד , כשזה נראה שמה שחשוב בחיים האלו זה רק איך לדעת לדבר ולעשות רושם