Sharon3579
New member
מה עושים?
אני בחורה צעירה, נשואה טרייה, שסך הכל החיים שלה נמצאים "במסלול הנכון". יש לי בעל מקסים, אוהב ותומך, יש לי השכלה ומקצוע שאני אוהבת. עם זאת, אני נושאת על הכפתיים שלי משקעים רבים וכבדים מהעבר, שמקשים עליי להתנהל "כמו כולם". אני לא מדברת על התנהלות במובן של סדר וארגון, אלא על כך שבכל מסגרת שאני נמצאת אני תמיד מרגישה שאני עוטה על עצמי מסכה ושאף אחד לא מכיר אותי באמת, שעל פניי השטח הדברים נראים מאוד רגילים ומתפקדים, אבל אף אחד לא יודע עם אילו דברים אני מתמודדת, ואני נשארת ככה הרבה פעמים מאוד לבד. בגיל 8 הותקפתי מינית, לאורך תקופת זמן שנמשכה כמספר חודשים. לא סיפרתי לאף אחד מהמשפחה שלי על כך כי זה היה בתוך המשפחה, ובתוך הקונסטלציה המשפחתית המאוד מורכבת שלוותה אותי, לא היה גם מי שיראה מה קורה, לא היה על מי להישען ואת מי לשתף. לא התעסקתי בכך שנים רבות, אבל בגלל שמגיל ההתבגרות התחלתי להרגיש שאני מפתחת דפוס של "הצטרפות" לאחר גם שאיני רוצה בכך- וזה קורה החל מסיטאציות בנאליות ושגרתיות ועד לסיטואציות שמשחזרות דברים שקרו שהייתי ילדה. תוך כדי הסיטואציות האלו, אני כבר לא יכולה בכלל להבחין מה הרצונות שלי, אני נעלמת ולא רואה בעצמי את עצמי. מן הסתם זה בלתי אפשרי לסמוך על אנשים אחרים שיראו אותי בסיטואציות האלה כי רוב האנשים שהכרתי רואים קודם כל את הצרכים שלהם, וגם אני לא ממש הראיתי מה מתאים לי. למרות שאני מבינה את זה, אני תמיד נפגעת עד עמקיי נשמתי שלא רואים אותי, ומעבר לפגיעה יש תחושת בלבול חריפה- כי אני בעצמי לא תמיד כבר מזהה אותי, לא בטוחה אם רציתי ומה רציתי ויוצאת מיציבות. מעבר לכך, אני מפחדת מאוד מהעתיד- המחשבות האלה גורמות לי לא להאמין בעצמי, לא להאמין שאדע מה לעשות בכל מיני סיטואציות, ומעוררות הרבה חרדה שגורמת לי להימנע מסיטואציות... מה עושים? אני לא רוצה להמשיך לחיות עם כל התחושות האלה בתוכי, ולפחד מעצמי, ומצד שני לא יודעת איך אני משנה את הדפוס הזה....
אני בחורה צעירה, נשואה טרייה, שסך הכל החיים שלה נמצאים "במסלול הנכון". יש לי בעל מקסים, אוהב ותומך, יש לי השכלה ומקצוע שאני אוהבת. עם זאת, אני נושאת על הכפתיים שלי משקעים רבים וכבדים מהעבר, שמקשים עליי להתנהל "כמו כולם". אני לא מדברת על התנהלות במובן של סדר וארגון, אלא על כך שבכל מסגרת שאני נמצאת אני תמיד מרגישה שאני עוטה על עצמי מסכה ושאף אחד לא מכיר אותי באמת, שעל פניי השטח הדברים נראים מאוד רגילים ומתפקדים, אבל אף אחד לא יודע עם אילו דברים אני מתמודדת, ואני נשארת ככה הרבה פעמים מאוד לבד. בגיל 8 הותקפתי מינית, לאורך תקופת זמן שנמשכה כמספר חודשים. לא סיפרתי לאף אחד מהמשפחה שלי על כך כי זה היה בתוך המשפחה, ובתוך הקונסטלציה המשפחתית המאוד מורכבת שלוותה אותי, לא היה גם מי שיראה מה קורה, לא היה על מי להישען ואת מי לשתף. לא התעסקתי בכך שנים רבות, אבל בגלל שמגיל ההתבגרות התחלתי להרגיש שאני מפתחת דפוס של "הצטרפות" לאחר גם שאיני רוצה בכך- וזה קורה החל מסיטאציות בנאליות ושגרתיות ועד לסיטואציות שמשחזרות דברים שקרו שהייתי ילדה. תוך כדי הסיטואציות האלו, אני כבר לא יכולה בכלל להבחין מה הרצונות שלי, אני נעלמת ולא רואה בעצמי את עצמי. מן הסתם זה בלתי אפשרי לסמוך על אנשים אחרים שיראו אותי בסיטואציות האלה כי רוב האנשים שהכרתי רואים קודם כל את הצרכים שלהם, וגם אני לא ממש הראיתי מה מתאים לי. למרות שאני מבינה את זה, אני תמיד נפגעת עד עמקיי נשמתי שלא רואים אותי, ומעבר לפגיעה יש תחושת בלבול חריפה- כי אני בעצמי לא תמיד כבר מזהה אותי, לא בטוחה אם רציתי ומה רציתי ויוצאת מיציבות. מעבר לכך, אני מפחדת מאוד מהעתיד- המחשבות האלה גורמות לי לא להאמין בעצמי, לא להאמין שאדע מה לעשות בכל מיני סיטואציות, ומעוררות הרבה חרדה שגורמת לי להימנע מסיטואציות... מה עושים? אני לא רוצה להמשיך לחיות עם כל התחושות האלה בתוכי, ולפחד מעצמי, ומצד שני לא יודעת איך אני משנה את הדפוס הזה....
