עדיין שומדבר לא עוזר
היום, אחרי הרבה זמן שלא יצאתי מהבית וכמעט לא מהחדר, הלכתי לקבוצת תמיכה למתמודדים של מישהי שהתחלתי אצלה טיפול (שדרך אגב היא בעצמה מתמודדת) ודווקא הפגישה האישית איתה כן עשתה לי טובה והעלתה לי את המוטיבציה שעוד יש סיכוי ותקווה לחיים טובים יותר. חיכיתי כ"כ לבוא היום לקבוצת תמיכה ולהכיר אנשים חדשים, אבל כשבאתי לשם, ההרגשה הטובה שהייתה לי, התחלפה בהרגשה רעה. שוב, הרגשתי חריגה בין כל האנשים (אפילו שהם בעצמם מתמודדים כמוני) ושלא אתחבר שם לאף אחד והם כבר נמצאים שם כמה חודשים והספיקו להכיר אחד את השני ולצאת, וזה עוד יותר קשה להשתלב ככה, בייחוד לי שקשה לי להתחבר לאנשים ולא נפתחת לכל אחד. באיזשהו שלב במפגש הרגשתי ממש עצובה וכולם שיתפו בחיים שלהם, ואני לא הרגשתי עם זה בנוח ושידעו על החיים האישיים שלי ורק רציתי לחזור הביתה (הרגשתי שבא לי לבכות שאני לא מסוגלת להיות בסביבה של אנשים). אני באמת כבר לא יודעת מה הטעם לחיים האלה, אם אפילו כשאני נמצאת בסביבה של אנשים שכביכול הם כמוני וסובלים מאותן בעיות, אני לא מרגישה שייכת. אז איפה לעזאזל כן ארגיש שייכת? אני לא חושבת שמשהו יעזור לי בחיים האלה. אני מיואשת וחסרת תקווה, וכרגע מרגישה שהמקום הכי בטוח לי להיות בו זה בבית ובחדר שלי ולא בא לי לצאת יותר בחיים. המצב שלי ממש מדורדר אם אפילו את האינטרקציה הכי קטנה אני לא מסוגלת לנהל עם העולם. אין לי כוח לעשות כלום ואין לי מוטיבציה לכלום. אין לי תיאבון וכל מעגל השינה שלי התהפך ולא בא לי לצאת מהמיטה.
היום, אחרי הרבה זמן שלא יצאתי מהבית וכמעט לא מהחדר, הלכתי לקבוצת תמיכה למתמודדים של מישהי שהתחלתי אצלה טיפול (שדרך אגב היא בעצמה מתמודדת) ודווקא הפגישה האישית איתה כן עשתה לי טובה והעלתה לי את המוטיבציה שעוד יש סיכוי ותקווה לחיים טובים יותר. חיכיתי כ"כ לבוא היום לקבוצת תמיכה ולהכיר אנשים חדשים, אבל כשבאתי לשם, ההרגשה הטובה שהייתה לי, התחלפה בהרגשה רעה. שוב, הרגשתי חריגה בין כל האנשים (אפילו שהם בעצמם מתמודדים כמוני) ושלא אתחבר שם לאף אחד והם כבר נמצאים שם כמה חודשים והספיקו להכיר אחד את השני ולצאת, וזה עוד יותר קשה להשתלב ככה, בייחוד לי שקשה לי להתחבר לאנשים ולא נפתחת לכל אחד. באיזשהו שלב במפגש הרגשתי ממש עצובה וכולם שיתפו בחיים שלהם, ואני לא הרגשתי עם זה בנוח ושידעו על החיים האישיים שלי ורק רציתי לחזור הביתה (הרגשתי שבא לי לבכות שאני לא מסוגלת להיות בסביבה של אנשים). אני באמת כבר לא יודעת מה הטעם לחיים האלה, אם אפילו כשאני נמצאת בסביבה של אנשים שכביכול הם כמוני וסובלים מאותן בעיות, אני לא מרגישה שייכת. אז איפה לעזאזל כן ארגיש שייכת? אני לא חושבת שמשהו יעזור לי בחיים האלה. אני מיואשת וחסרת תקווה, וכרגע מרגישה שהמקום הכי בטוח לי להיות בו זה בבית ובחדר שלי ולא בא לי לצאת יותר בחיים. המצב שלי ממש מדורדר אם אפילו את האינטרקציה הכי קטנה אני לא מסוגלת לנהל עם העולם. אין לי כוח לעשות כלום ואין לי מוטיבציה לכלום. אין לי תיאבון וכל מעגל השינה שלי התהפך ולא בא לי לצאת מהמיטה.
