אינני יכולה

אינני יכולה


היי
אני נשואה, ואם לשלושה ילדים,הגדול בן(10) והבת השניה בת(8), והקטן בן 4.
בדרך כלל החיים שלי שקטים. בעלי כל כך עוטף אותנו, נותן לנו הרגשה אי סופית של אהבה, בטחון, ושקט נפשי, עד שיום אחת גלינו שחברתי הכי קרובה לי בחיים חולת סרטן קטלני, והרופאים נתנו לה תקופת חיים של ששה חודשים. כאן גם החיים שלנו נהפכו, ובמיוחד החיים שלי, נכנסתי למצב נפשי גרוע, בכיתי הרבה. ואחרי הששה חודשים נפטרה חברתי המהממת.
ומכאן התחיל המסע שלי עם המחשבות השליליות שנדבקו לי, כל הזמן חושבת שגם זה יקרה לי, שאני מתה......אבל מה יקרה לילדים שלי, לבעל שלי, להורים שלי, איך אני לא אהיה שילדיי יסיימו הטיכון, ויסיימו האוניברסיטה, אני לא אהיה בחתונתם, איך זה יכול להיות?????? ומכאן כל בוקר אני מסתכלת לעצמי במראה ובוכה, אני לא מרגישה טוב, הפנים שלי צהובים, כל גופי כואב לי...... הלכתי לרופא המשפחה וספרתי לו על מצבי הנפשי והבריאותי.. בהתחלה נתן לי לעשות כמה בדיקות רגילות, וביום אחר זה משעה 8 בבוקר נכנסתי לקופת חולים לברר מה לגבי תוצאות הבדיקה, אבל הכל היה תקין, ישבתי מול הרופא והתחלתי לבכות, שאני בכלל לא מרגישה טוב... ישב איתי ואמר לי שאפשר לפנות לפסיכיאטר לשוחח איתו על מצבי הנפשי והבריאות... קבעתי טור אבל ביום הבדיקה התקשרתי ודחיתי אותו... למה אלך לפסיכיאטר עם כל הכאבים???? מה יגיד עליי בעלי שאני "השתגעתי"??? ואיך זה ישפיע על ילדיי ועל חיי המשפחתיים?????
תכוונו אותי מה לעשות??? איך להתמודד אם אפשר עם מצב כזה???
 

supersonic777

New member
הי,עם כל הצער ובאמת טרגדיה...

ענקית מבחינתך,המחלה הארורה הזאת יכולה להכניע פיל!
לקחת את זה קשה.מורגש בכל אות...מצד אחד,מצד שני,אלה החיים!התאבלת וחלקת כבוד אחרון לחברתך הטובה,אבל,אני חושב,שהיא לא היתה רוצה לראות אותך נותנת לזה להשפיע להמשך חייך...החיים ממשיכים.תרימי את עצמך ותמשיכי קדימה,אין ברירה!
את צריכה לחשוב,שטוב לה עכשיו והיא לא סובלת...
הזמן הוא התרופה לכל דבר...
תנחומים...
&nbsp
&nbsp
 

אופירA

New member
מנהל
המחשבות הן כלי רב עוצמה להחריד

הן יכולות לייצר הכל - החלמה ניסית ממחלות קטלניות, כאבים פיזיים קשים, מחלות קשון כמו גם אושר צרוף. המון נמצא בידי הנפש והרוח.

כיוון שהכאבים שלך והפנים הצהובות החלו מיד אחרי שנפטרה חברתך והתחלת עם המחשבות השליליות, וכל הבדיקות הפיזות תקינות - הכאבים שלך הם פסיכוסומטיים (כאבים ללא סיבה פיזיולוגית, בגלל המחשבות של הנפש). ובאלו מטפל פסיכיאטר, שמן הסתם יפנה אותך לטיפול פסיכולוגי, ואם הוא לא יפנה אותך, פני בעצמך.

אני לא מכירה את בעלך ולא יודעת מה הוא יגיד עלייך, אבל בהחלט זזת ממסלול החשיבה התקין בגלל הטראומה שעברת, ואת צריכה עזרה נפשית, אם אינך יכולה להחליט בעצמך לשנות את כיוון המחשבות שלך ולסלק את אלו השליליות בכוחות עצמך.
על ילדייך ומשפחתך זה אמור להשפיע מעט מאוד ורק ברובד העלות הכספית שזה יכול לעלות במידה והטיפול הפסיכולוגי יהיה פרטי.
מה שבטוח, שהבכי והכאבים שלך ללא פיתרון ישפיעו עליהם מאוד קשה בטווח הקצר והארוך. כולם ישתבשו לאט לאט, ולכולם יהיה רע בנשמה. והכל בגלל שאת לא מקבלת טיפול נגד הטראומה שלך...
לא חבל?

לעת עתה, את יכולה לשטוח את מחשבותייך בכתיבה כאן, להשתתף בפורום בקביעות ולדבר איתנו על מחשבותייך השליליות, ואולי בעצמך תצליחי ככה לעזור לשנות אותן.

לדוגמה, אמרי לעצמך - למה לחשוב על מחלת הסרטן בגלל שחברתך חלתה? האם בגלל שמאות אנשים נהרגים כל שנה בתאונות דרכים במדינת ישראל (שלא לדבר על העולם כולו), את חוששת לצאת מהבית לרחוב וכל הזמן חרדה מתאונת דרכים? אנשים נורמליים פשוט לא חושבים על זה. ואת יכולה להחליט גם בנושא הזה שאת לא רוצה לחשוב על זה, ולהחליט להחליף את המחשבות הללו כל פעם שהן באות.
למה לחשוב על מה יהיה עם הילדים אם תהיי חולה, כל עוד את בריאה? חושבים על זה רק אם יש סיבה, ולא כל עוד אין סיבה. אין שום סיבה שלא תפסיקי לחשוב על זה בדיוק כמו שלפני כל הסיפור של החברה מעולם לא חשבת על זה יותר מידי.
תתחילי לחשוב ברצינות על כל המתנות שקיבלת בחיים - הזוגיות (שלא בטוח שאמרת עליה אלף פעמים בשנה תודה רבה), הילדים שאף אחד לא נכה וכולם הולכים כל בוקר לבית הספר, שלושה ולא אחד, הפרנסה, המגורים. יש אינסוף דברים חיוביים בחייו של אדם שאפשר וצריך לחשוב עליהם כל הזמן, ולכוון אליהם את המחשבות.
עוד רעיון שעולה בדעתי - עשי לעילוי נשמת חברתך. קני עבורה שירות של אמירת קדיש ומשניות, תני הוראת קבע לצדקה לעילוי נשמתה, ו/או תיזמי עם בני משפחתך איזה פרויקט של הטבה לזולת שתתעסקו בו כתגובה לטרגדיה שקרתה למשפחת חברתך וכהודאה על כך שזה לא קרה לכם - למשל התנדבות באיזו פעילות, או יוזמה חברתית שמיטיבה עם הזולת וכד'. חשבי על רעיונות שונים ושתפי אנשים שאת מכירה ביוזמה הזו, ותראי כיוון חדש ומאיר לחייך.
 
תודה.....מכל הלב

כשקראתי המילים שלך הזלתי דמעה... לא שאני לא יודעת הדברים הללו. אלא בגלל איך נאמרו.. תמיד יושבת עם עצמי וחושבת על הצד היפה, החיובי בחיי, ופתאום כל המחשבות נהפכות לשליליות... אבל אני מקווה מכל לבי שאחרי שקראתי המלים שלך.... אנסה לשנות, ולתקן .... כי באמת נתתה לי הרבה הצעות מצוינות...
תודה רבה......
 
כואב

הי,
אני מצטער לשמוע על מותה של חברתך הטובה, זו בוודאי חוויה מטלטלת ומבהילה בשבילך, שהמוות מבקר כל כך קרוב ובפתאומיות שכזאת, וכאילו נופל האסימון- שאף אחד אינו חסין בפניו, ועכשיו את מפוחדת עד כדי כך שכל הגוף שלך כואב..
ולצד זה, את ממשיכה לתפקד כאשת משפחה, ונדמה שזהו מושא דאגותייך.
כשקוראים היטב את מה שכתבת, שאם חס וחלילה יקרה לך משהו, הדאגה למשפחה והפחד שמא לא תתפקדי או תהיי שם בשבילם הוא בעל משקל כבד, וזה בולט כמה שהתא המשפחתי והקרובים אלייך ממלאים מקום מרכזי בחייך.

נראה שמאוד חשוב לך להראות שאת מתפקדת ו״נורמלית״ כלפי חוץ, ועם זאת, את מספרת על התמודדות יום יומית קשה ומתישה, ומצב בריאותי ונפשי שמכבידים עלייך מאוד.
וממה שאת מתארת כבר הגעת להבנה שדרושה התערבות טיפולית, אך עדיין נמנעת מלגשת בסופו של דבר, מתוך חשש כיצד תתפסי בעיני בעלך, ומתוך התחשבות לכאורה בטובת ילדייך והסובבים אותך.

יקירתי, הסבל ניכר עלייך.
ואף על פי שכתבת שהמשפחה שלך מלוכדת ותומכת,
אולי תרצי לשתף אותנו עוד, כדי שלא יקרה מצב שתאלצי להתמודד עם המעמסה הזאת לבד.

לכן חשבתי להזמין אותך אלינו לצ׳אט אנונימי שפעיל כל יום בין תשע לחצות.
אנחנו נמצאים שם כדי להקשיב ולתמוך, להיות שם איתך וללוות אותך ברגעים הקשים.
אנחנו נשמח להקל, ולו במעט על הכאב שלך.

נחכה לך,
מתנדב סה״ר.
 
שלום

אני מצטער שחברתך מתה, מקווה שהיו לה חיים טובים ושתתגברי על הצער. מוות חלק טבעי מהחיים, וצריך ליהנות מהחיים בלי לחשוב על המוות. מות החברה לא מעיד שגם את תמותי. כל אדם יכול למות בזמן מסוים או לא. אם תמותי, ילדייך ישתדלו להסתדר עם האב ועם חייהם. אני מקווה שתחיי עוד הרבה זמן, אל תפחדי.
&nbsp
 
קודם כל, אני משתתפת בצערך....

חווית אובדן קשה בדרך טראומטית. כשחוויםמכזאתצטראומה משהו מתערער, אלא אם כן אתה מדחיק את זה ממש טוב (ואזהזה מתפרץ בדרך אחרת בשלב כלשהו...)
כך שמה שאת עוברת - הפחדים והכאבים - נראים לי כתגובה שבהחלט אפשר להבין. וגם את צריכה להבין ולקבל את עצמך קודם כל, לא להיות שיפוטית כלפי הסימפטומים שאת מרגישה ולא לחשוב על זה כ"השתגעתי". אלא - "עברתי טראומה קשה וככה הנםש שלי מגיבה". אנחנו כולנו כל הזמן מדחיקים את העובדה שנמות, ושהיקרים לנו ימותו, וכשהמוות בא וככה מכה לנו בפנים - כל הפחדים שהדחקנו מתחילים להציף... וזה טבעי. אם את מאמינה בהשגחה עליונה יהיה לך יותר קל, כי תוכלי לומר לעצמך ששום דבר לא קורה סתם, ולכל נשמה יש את הזמן שנקצב לה להיות בעולם הזה, והכל קורה עם סיבה ולתכלית.
ובכל אופן אני לגמרי בעד שתלכי לטיפול כלשהו. מאיזה סוג שאת ח6שבת שיקל עליך ויטיב איתך (לא חייבים דווקא פסיכיאטרי).
מאחלת שתרגישי טוב! ושתחזרי מלאת כוחות לבעלך וילדייך!
 
למעלה