זה נכון לגבי ההגדרה של "לבד" מול "בדידות" תלוי בהרגשה
להיות "לבד", ולהרגיש לבד, אפשר להרגיש גם עם עוד 100 איש על ידנו, ובני משפחה, וזה קורה לי די הרבה.
ולהיות "בודדה", זה נשמע תמיד שלילי יותר, מוחלט יותר, כמו הרגשה של חיים, ללא אף אדם, ששואל מה שלומך, דואג, מתקשר, ובא לבקר לפעמים, אפילו לא שכנים, וזה יכול להיחשב כבדידות איומה.
 
התחושה של בדידות, נשמעת כביכול יותר קיצונית, כי היא נמצאת אצלנו בראש בהקשר של חיים עריריים, ללא משפחה, חברים, שכנים, ואף אחד כלל.
למשל, לי אין עדיין ילדים, ויש אנשים שיכולים להסתכל עליי מהצד, ולחשוב עליי ולהגיד בלב: "אוי מסכנה", היא תהיה ערירית, תמות לבד, כמו מסכנה, וחושבים אולי לרחם עליי או משהו, אבל אז הם מדברים איתי קצת, ולאט לאט הם מבינים, שאני לא כמוהם, הראש שלי שונה, אני לא חוששת מהדברים שמעסיקים אותם, ואני לא אהיה בודדה אף פעם, כי ככה החלטתי וככה אני מרגישה, תמיד יש מישהו איתי שמלווה אותי, ואני מדברת איתו ואליו כל הזמן, מתייעצת, מקבלת תשובות, ולפעמים עושה מה שבא לי, בניגוד מוחלט למה שהלב אמר לי.
 
אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלנו כלפי עצמינו, ואם נאמין ביכולות שלנו, ליצור קשרים חדשים, ולהאמין שאנחנו יכולים לקום כרגע ולצאת מהבית, עם חיוך, ופשוט להחליט שאנחנו לא רוצים להרגיש ככה יותר, ולצאת מאזור הנוחות שלנו, ולא לפחד להיות מי שאנחנו, ואז השינוי בהרגשה יגיע יותר מהר.