כישלון מקצועי
כתבתי בעבר על העורכת הספרותית. אז זהו - שלחתי אותה לדרכה. מדובר על ספר שכתבתי, ורציתי את עזרתה בעריכה ספרותית. היא "מרחה" אותי תשעה חודשים, ובסוף עבדה על אולי שביעית מהחומר. מילא הייתה מנפנפת אותי בעדינות על ההתחלה. זכותה. אבל לאורך כול הדרך זה היה "תיכף שולחת לך", ואז לא, ועד שהואילה לקרוא את כול הספר, אחרי חצי שנה, כדי להודיע לי בסוף כמה התאכזבה ממנו.
אחרי שהודעתי לה שדרכנו נפרדות, היא עשה קצת קולות של "כאילו חבל לה", ומהר מאד נפרדה בלבבות אדומים ושמחים בווטספ. יכולתי לשמוע את אנחת ההקלה שלה מהעיר שלה עד לעיר שלי...
הצרה שהיא לא הראשונה. לא בתחום הספרותי, ולא בתחום המקצוע שלי (שאינו ספרות). כמו המנחה שלי לתואר השני שבעדינות לא רצה להמשיך איתי לדוקטורט.
וכשלונות עם מנחים באוניברסיטה בעבר, פלוס כשלונות בסדנאות כתיבה, ומקומות עבודה קודמים שלא התקדמתי בהם ונשארתי בתפקידים זוטרים...
ואני שואלת את עצמי: האם אני סתומה??? איך לא הייתי מודעת לכך עד סוף שנות החמישים לחיי?
איך למדתי בתיכון הכי טוב בעיר, עשיתי שני תארים באוניברסיטה בציונים גבוהים, ובסוף אני עושה תפקיד שולי בעבודה ואף אחד לא שם עלי פה?
ואיכשהו, הכישלון המקצועי פוגע יותר מהכשלונות החברתיים-משפחתיים מהם אני סובלת כול חיי (אולי התרגלתי...) ואני אומרת להוא שיושב למעלה - תן לי הצלחה אחת, קטנה! משהו שיעודד אותי אחרי כול ה*** שאכלתי בחיים האלה.
ומה הלאה? לא לנסות יותר? איך אספוג כשלונות נוספים? אני מסוגלת להתמודד עם זה? איך יגיב בעלי אם אמשיך להכשל? אולי ימאס לו ממני? אולי לעשות פעם אבחון, אפילו בגילי המופלג, ולדעת מהם גבולות היכולת שלי? אולי יש לי הפרעת למידה, בעיית ריכוז, או איי-קיו נמוך, גם זה קורה... לא לדפוק יותר את הראש בקיר, או להפסיד כסף (מה שלמזלי לא קרה הפעם עם העורכת. היה לי שכל לא לחתום חוזה) על פרוייקטים מעבר ליכולת שלי.
אבל אומרים שבן אדם צריך להגשים חלומות ולממש את עצמו, לפחות לנסות...
כתבתי בעבר על העורכת הספרותית. אז זהו - שלחתי אותה לדרכה. מדובר על ספר שכתבתי, ורציתי את עזרתה בעריכה ספרותית. היא "מרחה" אותי תשעה חודשים, ובסוף עבדה על אולי שביעית מהחומר. מילא הייתה מנפנפת אותי בעדינות על ההתחלה. זכותה. אבל לאורך כול הדרך זה היה "תיכף שולחת לך", ואז לא, ועד שהואילה לקרוא את כול הספר, אחרי חצי שנה, כדי להודיע לי בסוף כמה התאכזבה ממנו.
אחרי שהודעתי לה שדרכנו נפרדות, היא עשה קצת קולות של "כאילו חבל לה", ומהר מאד נפרדה בלבבות אדומים ושמחים בווטספ. יכולתי לשמוע את אנחת ההקלה שלה מהעיר שלה עד לעיר שלי...
הצרה שהיא לא הראשונה. לא בתחום הספרותי, ולא בתחום המקצוע שלי (שאינו ספרות). כמו המנחה שלי לתואר השני שבעדינות לא רצה להמשיך איתי לדוקטורט.
וכשלונות עם מנחים באוניברסיטה בעבר, פלוס כשלונות בסדנאות כתיבה, ומקומות עבודה קודמים שלא התקדמתי בהם ונשארתי בתפקידים זוטרים...
ואני שואלת את עצמי: האם אני סתומה??? איך לא הייתי מודעת לכך עד סוף שנות החמישים לחיי?
איך למדתי בתיכון הכי טוב בעיר, עשיתי שני תארים באוניברסיטה בציונים גבוהים, ובסוף אני עושה תפקיד שולי בעבודה ואף אחד לא שם עלי פה?
ואיכשהו, הכישלון המקצועי פוגע יותר מהכשלונות החברתיים-משפחתיים מהם אני סובלת כול חיי (אולי התרגלתי...) ואני אומרת להוא שיושב למעלה - תן לי הצלחה אחת, קטנה! משהו שיעודד אותי אחרי כול ה*** שאכלתי בחיים האלה.
ומה הלאה? לא לנסות יותר? איך אספוג כשלונות נוספים? אני מסוגלת להתמודד עם זה? איך יגיב בעלי אם אמשיך להכשל? אולי ימאס לו ממני? אולי לעשות פעם אבחון, אפילו בגילי המופלג, ולדעת מהם גבולות היכולת שלי? אולי יש לי הפרעת למידה, בעיית ריכוז, או איי-קיו נמוך, גם זה קורה... לא לדפוק יותר את הראש בקיר, או להפסיד כסף (מה שלמזלי לא קרה הפעם עם העורכת. היה לי שכל לא לחתום חוזה) על פרוייקטים מעבר ליכולת שלי.
אבל אומרים שבן אדם צריך להגשים חלומות ולממש את עצמו, לפחות לנסות...
