החיים בכלל
New member
על דיאטות וקולגות
כשכתבתי פה לפני שבועיים על מתיחות שיש לי בעבודה, עלתה בהודעה בין השאר אחת הקולגות שלי, שלחרונה התחילה להרזות והיחס שלה כלפי השתנה. חשוב היה לי להבהיר קצת יותר למה התכוונתי לגבי היחס שלה כלפי ולמה הוא מפריע לי.
בעצם מאז שהתחלנו לעבוד יחד, היא ראתה בעודף המשקל נושא שמשותף לשתינו. בתקופות שבהן רזיתי, ראיתי איך בכל פעם היא ממש סוקרת לי את הגוף כדי לראות האם רזיתי או לא (אם גבר היה מסתכל עלי בצורה כזו - הייתי מרגישה ממש מוטרדת). לכל אורך התקופה הזו היא עצמה כנראה ניסתה לרזות ללא הצלחה, ותמיד היתה לי תחושה שלמרות שהיא תמיד דאגה להחמיא לי ממש בקולי קולות - היא מאוד קינאה בי. מעבר לזה, גם אם אני לא רזה - אני די ידועה בעבודה בכך שאורח החיים שלי די בריא (פעם כשהבאתי עוגיות לעבודה מישהו העיר ששבטח מדובר על עוגיות בריאות עם שיבולת שועל או משהו...).
אבל בשנתיים שלוש האחרונות שבהן הפסקתי להרזות - היא ממש התחילה ליזום איתי שיחות על דיאטות, למרות שניסיתי להתחמק מהן.בשלב מסוים, לפני בערך שנה או שנה וחצי, השיחות הללו הפכו להיות שיחות שבהן היא ממש "מורידה" לי הוראות כדי להרזות. לדוגמא: לפני בערך שנה וחצי ערכו לנו בעבודה "יום בריאות" שבו הביאו בין השאר מומחית תזונה שפתחה לאחר מכן קבוצת "שיפור אורח חיים" (כלומר הרזיה) בעבודה. אני ניגשתי לשיחה איתה מתוך סקרנות (כי גם אם אני לא בתהליך הרזיה אני משתדלת לשמור על אורח חיים בריא), ומעבר לעובדה שהיא היתה תוקפנית ולא נעימה כלפי - התברר לי שההסמכה שלה היתה הסמכה של נטורופתית, והעצות שלה היו בהתאם. ואני אישית לא מאמינה בנטורופתיה, ומעדיפה לקבל עצות מדיאטנית מוסמכת.
יום יומיים לאחר מכן, אותה קולגה ניגשת אלי ושואלת אותי האם אני מתכוונת להצטרף לקבוצת ההרזיה הזו. אמרתי לה שלא, במיוחד כי אני לא מאמינה בנטורופתיה. התשובה שלה היתה משהו בסגנון של "אז תצטרפי רק כדי שתהיה לך מסגרת". לא הצהרתי שיש לי כוונה או רצון להרזות, אל היא כבר קבעה לי שאני צריכה מסגרת...
המצב החמיר מאז שהיא עצמה התחילה להרזות. זה התחיל בקטן: פעם היא ראתה אותי מכינה ארוחת ביניים (יוגורט ופרי) ואמרה לי "אני בשעות האלו שותה רק כוס קפה" - לא ברור האם בגאווה על זה שהיא לא אוכלת, או כהמלצה אלי לאכול כמוה (למרות שהיא לא מכירה את התפריט המלא שלי, כך שלא ברור לי למה היא חושבת שהיא יכולה להמליץ לי על סמך ארוחה אחת). במקרה אחר היא שוב "הורידה לי הוראות" להתעמל בצורה פחות מאומצת כי היא שמעה או קראה איפשהו שבמאמצים נמוכים יותר הגוף שורף אולי פחות קלוריות אבל יותר מהן נשרפות משומן (למרות שהערתי לה שמאמנת כושר המליצה לי בדיוק להיפך).
ואז היה סיפור קיצור הקיבה. היא עצמה מאוד חוששת מהניתוח, למרות שמבחינה רפואית היא זכאית אליו (היא סובלת מסוכרת), וכנראה שהחשש הזה נותן לה מוטיבציה להרזיה. העניין הוא שבשלב מסוים היא פנתה אלי והתחילה להמליץ לי לעבור את הניתוח - למרות שהערתי לה שאני לא זכאית לו (אני שוקלת בטווח משקל שבו אני אוכל להיות זכאית לניתוח רק במקרה שתהיה לי מחלה נלווית להשמנה, ואני בריאה - ולמרות שרבים בוחרים "לזייף" מצב רפואי כדי להיות זכאים לו, התייעצתי עם דיאטנית שבין השאר תומכת במנותחים, והיא אמרה שלדעתה עם הרגלי האכילה שלי (נשנשת) הניתוח לא ממש יועיל). היא התעקשה שהיא "מכירה מישהי" מהיישוב שלה "בגודל שלי" שעברה את הניתוח (היא עצמה עדיין רחוקה מלהיות רזה, ולהערכתי גם היום שוקלת בערך כמוני) - אבל כששאלתי אותה מדוע היא עצמה לא מתנתחת אם כך, היא אמרה שהיא לא מאמינה בניתוח.
תחושת הבטן שלי היתה שהיא מדברת בהתנשאות - כלומר היא מבחינתה בתהליך הרזיה ולכן כבר לא זקוקה לניתוח, אבל אני כן "חייבת" אותו כי אני לא מרזה. אולי חלק מזה נבע גם מהקנאה שתמיד חשתי ממנה כשרזיתי. אולי היא חשבה בדרך עקומה למדי שהיא כביכול עוזרת לי בכך שהיא מפחידה אותי כדי לתת לי מוטיבציה - אבל קשה לי להאמין בזה, ויש לי תחושה מאוד חזקה שמבחינתה חלק מהתהליך שלה הוא לנצח אותי. אין לי בעיה עקרונית עם גישה שהתחרות בי נותנת לה מוטיבציה, במיוחד כשמבחינה בריאותית באמת מאוד חשוב לה להרזות - הבעיה היא שהתחרות הזו הופכת להיות לא לשפר את עצמה מולי, אלא גם לרדת עלי כדי להרגש טוב עם עצמה...
כשכתבתי פה לפני שבועיים על מתיחות שיש לי בעבודה, עלתה בהודעה בין השאר אחת הקולגות שלי, שלחרונה התחילה להרזות והיחס שלה כלפי השתנה. חשוב היה לי להבהיר קצת יותר למה התכוונתי לגבי היחס שלה כלפי ולמה הוא מפריע לי.
בעצם מאז שהתחלנו לעבוד יחד, היא ראתה בעודף המשקל נושא שמשותף לשתינו. בתקופות שבהן רזיתי, ראיתי איך בכל פעם היא ממש סוקרת לי את הגוף כדי לראות האם רזיתי או לא (אם גבר היה מסתכל עלי בצורה כזו - הייתי מרגישה ממש מוטרדת). לכל אורך התקופה הזו היא עצמה כנראה ניסתה לרזות ללא הצלחה, ותמיד היתה לי תחושה שלמרות שהיא תמיד דאגה להחמיא לי ממש בקולי קולות - היא מאוד קינאה בי. מעבר לזה, גם אם אני לא רזה - אני די ידועה בעבודה בכך שאורח החיים שלי די בריא (פעם כשהבאתי עוגיות לעבודה מישהו העיר ששבטח מדובר על עוגיות בריאות עם שיבולת שועל או משהו...).
אבל בשנתיים שלוש האחרונות שבהן הפסקתי להרזות - היא ממש התחילה ליזום איתי שיחות על דיאטות, למרות שניסיתי להתחמק מהן.בשלב מסוים, לפני בערך שנה או שנה וחצי, השיחות הללו הפכו להיות שיחות שבהן היא ממש "מורידה" לי הוראות כדי להרזות. לדוגמא: לפני בערך שנה וחצי ערכו לנו בעבודה "יום בריאות" שבו הביאו בין השאר מומחית תזונה שפתחה לאחר מכן קבוצת "שיפור אורח חיים" (כלומר הרזיה) בעבודה. אני ניגשתי לשיחה איתה מתוך סקרנות (כי גם אם אני לא בתהליך הרזיה אני משתדלת לשמור על אורח חיים בריא), ומעבר לעובדה שהיא היתה תוקפנית ולא נעימה כלפי - התברר לי שההסמכה שלה היתה הסמכה של נטורופתית, והעצות שלה היו בהתאם. ואני אישית לא מאמינה בנטורופתיה, ומעדיפה לקבל עצות מדיאטנית מוסמכת.
יום יומיים לאחר מכן, אותה קולגה ניגשת אלי ושואלת אותי האם אני מתכוונת להצטרף לקבוצת ההרזיה הזו. אמרתי לה שלא, במיוחד כי אני לא מאמינה בנטורופתיה. התשובה שלה היתה משהו בסגנון של "אז תצטרפי רק כדי שתהיה לך מסגרת". לא הצהרתי שיש לי כוונה או רצון להרזות, אל היא כבר קבעה לי שאני צריכה מסגרת...
המצב החמיר מאז שהיא עצמה התחילה להרזות. זה התחיל בקטן: פעם היא ראתה אותי מכינה ארוחת ביניים (יוגורט ופרי) ואמרה לי "אני בשעות האלו שותה רק כוס קפה" - לא ברור האם בגאווה על זה שהיא לא אוכלת, או כהמלצה אלי לאכול כמוה (למרות שהיא לא מכירה את התפריט המלא שלי, כך שלא ברור לי למה היא חושבת שהיא יכולה להמליץ לי על סמך ארוחה אחת). במקרה אחר היא שוב "הורידה לי הוראות" להתעמל בצורה פחות מאומצת כי היא שמעה או קראה איפשהו שבמאמצים נמוכים יותר הגוף שורף אולי פחות קלוריות אבל יותר מהן נשרפות משומן (למרות שהערתי לה שמאמנת כושר המליצה לי בדיוק להיפך).
ואז היה סיפור קיצור הקיבה. היא עצמה מאוד חוששת מהניתוח, למרות שמבחינה רפואית היא זכאית אליו (היא סובלת מסוכרת), וכנראה שהחשש הזה נותן לה מוטיבציה להרזיה. העניין הוא שבשלב מסוים היא פנתה אלי והתחילה להמליץ לי לעבור את הניתוח - למרות שהערתי לה שאני לא זכאית לו (אני שוקלת בטווח משקל שבו אני אוכל להיות זכאית לניתוח רק במקרה שתהיה לי מחלה נלווית להשמנה, ואני בריאה - ולמרות שרבים בוחרים "לזייף" מצב רפואי כדי להיות זכאים לו, התייעצתי עם דיאטנית שבין השאר תומכת במנותחים, והיא אמרה שלדעתה עם הרגלי האכילה שלי (נשנשת) הניתוח לא ממש יועיל). היא התעקשה שהיא "מכירה מישהי" מהיישוב שלה "בגודל שלי" שעברה את הניתוח (היא עצמה עדיין רחוקה מלהיות רזה, ולהערכתי גם היום שוקלת בערך כמוני) - אבל כששאלתי אותה מדוע היא עצמה לא מתנתחת אם כך, היא אמרה שהיא לא מאמינה בניתוח.
תחושת הבטן שלי היתה שהיא מדברת בהתנשאות - כלומר היא מבחינתה בתהליך הרזיה ולכן כבר לא זקוקה לניתוח, אבל אני כן "חייבת" אותו כי אני לא מרזה. אולי חלק מזה נבע גם מהקנאה שתמיד חשתי ממנה כשרזיתי. אולי היא חשבה בדרך עקומה למדי שהיא כביכול עוזרת לי בכך שהיא מפחידה אותי כדי לתת לי מוטיבציה - אבל קשה לי להאמין בזה, ויש לי תחושה מאוד חזקה שמבחינתה חלק מהתהליך שלה הוא לנצח אותי. אין לי בעיה עקרונית עם גישה שהתחרות בי נותנת לה מוטיבציה, במיוחד כשמבחינה בריאותית באמת מאוד חשוב לה להרזות - הבעיה היא שהתחרות הזו הופכת להיות לא לשפר את עצמה מולי, אלא גם לרדת עלי כדי להרגש טוב עם עצמה...
