ייאוש

11abcdefg

New member
ייאוש

לא, ייאוש היא מילה יפה מדי לתחושה שלי.
תהום, עמוק עמוק עמוק. לא, גם המילה הזו לא מתאימה.
אין באמת מילה שתתאר את המצב שלי.
גם לא מצליחה להביא את המילים שמסתובבות בראש לביטוי, למשפטים שלמים, לפסקאות, סתם הברות נטולות משמעות.
ואם כותבת פה, זה באמת מצב רע.

כל כך רע לי, מספרת לעצמי שפשוט המוח שלי לא מסוגל להכיל כל כך הרבה תסכול וכל כך הרבה לרצות דברים ולרצות ולרצות ולרצות, עד שהוא פשוט מפסיק לרצות, זה מנגנון ההגנה שלו, מפסיק לרצות הכל, מפסיק להיות איכפת.
שום דבר לא כיף נהיה, כי כמה אפשר לרצות דברים שנראה שאין סיכוי לקבל.
כמה יכול לכאוב הלבד וחוסר היכולת להיות עם אנשים עד שפשוט אי אפשר לרצות יותר.
או שאולי ככה נראה דיכאון ששום דבר לא מהנה, והכל דוחה ומגעיל ומייאש.
ובשביל מה להמשיך? אם שום דבר לא מלהיב..
מצד שני, לרצות דברים ולהרגיש שהם בלתי אפשריים גם לא כיף, אבל לפחות נראה שמשהו כיף.

לא מתחשק כלום, מלבד לבהות, פשוט לבהות וזהו.
כל כך הרבה פעמים עברתי קשיים, כאלה ואחרים, כל כך הרבה פעמים חשבתי שאני לא אצא מזה וככה יהיה תמיד.
לפעמים יצאתי, לפעמים משהו השתפר, לפעמים לא, לפעמים נדמה שאני בדיוק באותו מקום שהייתי בגיל 8.
נדמה שכל כך הרבה פעמים כביכול קראתי זאב זאב, שלמה להאמין לי כבר...
מצד שני, בסוף הזאב זאב, הזאב באמת אכל אותו...
לפעמים נראה שזה הסוף, אבל בסוף באמת מגיע הסוף...ואיך נדע שעכשיו לא הסוף?
ונשאלת השאלה...בשביל מה להחזיק מעמד? אין באמת בשביל מה.
אין לי מקום להכיל את זה.
המוח שלי לא מסוגל לזה.
אני רק רציתי לחיות.. אבל איכשהו כל מה שיצא..זה המצב הנוראי הזה, שאין לי מושג איך אני יוצאת ממנו וכמו שזה נראה, אני כבר לא יוצאת.

לא, המילים לא יוצאות כמו שצריך. הייאוש חוגג. נמשיך לבהות עוד קצת.
 
משהו לבהות בו


https://www.youtube.com/watch?v=BYllsSvE0p4
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
הכלה ללא מילים


אני שומעת אותך מחפשת בכל הכח איך להפוך את מה שאת חווה ומרגישה לכזה שאפשר להכיל להחזיק, לחיות איתו, להמשיך... ואולי המילים יכולות להיות אלה שיתנו פשר לתחושותייך, שיהיו הכלי שיכיל את כל מה שיש בך. שיתנו משמעות. אבל נשמע שהמילים מצד אחד הופכות את הדברים למוגדרים וקיימים, וכתובים, ומצד שני לא מצליחות להכיל בתוכן את עוצמת הרגשות.. הכאב.. התסכול.. היאוש.. כל אלה אולי כמו תרמיל שהגוף יכול לסחוב ולצעוד איתו אך הוא קטן מדיי עבור המטען האמיתי. ונראה שהתסכול גדל וכבד מאוד. והמטען לא מרפה ונוכח. ואני מניחה שהדרך שלך לשרוד אותו היא להעביר את הכל, הצידה, לרקע, שידהה ולו במעט, ולבהות. רק לבהות. לנסות להשקיט את הכאב. שיהיה קצת פחות ער, קצת יותר רדום. והרצון נרדם גם הוא.
אם אני מבינה נכון, המטען הזה ששם ברקע, בצד, יש בו גם רצון. אותו רצון שאולי מביא איתו את האכזבה, התסכול, החששות, הכאב... הוא גם זה המחזיק בתוכו את ניצנוצי התקווה והכח להמשיך.
ואני מבינה שהתחושות והחוויה מוכרות לך מאוד. ואת יודעת לספר לעצמך שיש בהן משהו זמני. שעכשיו זה קצת מרגיש כמו הסוף. ואני שומעת שאת מרגישה בו כל כך לבד. אבל גם יודעת להגיד שזה לא באמת הסוף. ונשמע שהידיעה על הזמניות הופכת שוב את החוויה לפחות ברורה, פחות מוכלת, פחות קיימת ומוגדרת וברורה. אבל נוכחת ולא מרפה.
ואני שומעת כמה את מחפשת את ההקלה ומייחלת להגעתה. אבל להקלה אמיתית שמצליחה להכיל בתוכה את שק הרגשות והחוויות מבלי לדחוק אף אחת מהן. לא את הרצון, לא את התקווה. לא את האכזבה, את הפחד, את היאוש.
הייתי רוצה לתת לך "תרמיל גדול" ונוח שמתאים למידותייך, שתוכלי לסחוב אותו איתך. וגם יצליח להכיל בו את מכלול החוויה והרגש עם מלוא העוצמה שלהם. את היאוש והתקווה, את הרצון והפחד.. עם הכרה מלאה ואמיתית בכל הרגשות שיש בך- גם אלו שאין להן מילים. תרמיל שיכול להחזיק בתוכו גם את הכאן ועכשיו עם כל מה שיש בו וגם את המחשבה על ההמשך והתקווה.
אל תפסיקי לחפש בך את התרמיל הזה. נראה שאת מתאמצת ועובדת קשה מאוד כדי לחפש אותו וזה בטח מתיש ומעייף. אני מבקשת לשלוח לך כח להמשיך.
אנחנו כאן, רוצים להמשיך איתך את החיפוש הזה. ולהיות איתך בו, ואולי תרגישי קצת פחות לבד...
שלך,
מתנדבת סהר
 
למעלה