sweet virginia
New member
מבקרת
מזמן לא כתבתי כאן. לא תמיד יש לי חשק ואני גם הולכת לטיפול פסיכולוגי כבר כמה חודשים אז לרוב אני פורקת שם.
אבל יש משהו שאני מרגישה שיפדח אותי לחשוף בטיפול. גם כאן האמת… אבל בכל זאת יש לי צורך לכתוב את זה…
אני קרובה לגיל 40 בלי זוגיות, בלי משפחה משלי, בלי חברים וכרגע בלי עבודה מסודרת.
אף פעם לא הייתי מוקפת במלא חברים וגם לא הייתי מחוזרת בכלל ובגיל יחסית צעיר התחלתי לבנות לי בראש פנטזיות על חיים אחרים. בכל תקופת חיים זה היה משתנה אבל תמיד היה לי לאן לברוח. והעניין הוא שזה ממשיך גם היום… כמה מביך.....
וכיום זו מין פנטזיה שמלווה אותי בשנים האחרונות. ושם אני- אני אבל שונה, ויש לי אהבה ומישהו שמקבל אותי בדיוק כמו שאני עם כל הפגמים ואני מוצלחת יותר וטוב לי הרבה יותר.
זו סוג של התמכרות.. אני מנסה מידי פעם להפסיק לנדוד לפנטזיות האלה אבל אז "ריק" לי בראש. אין לי על מה לחשוב כי החיים שלי עצמם די ריקים. אז אני חוזרת לזה והחיים האחרים האלה מאוד מנחמים אותי. כאילו- לפחות בראש יש לי משהו שאין לי במציאות, וזה נעים לי. הבעיה היא, מעבר לתחושת הבושה שלי, היא המציאות. הידיעה שיש אנשים שחיים עם דברים שאני משתוקקת אליהם אבל אין לי אותם. עוד זוג חדש שנוצר, עוד מישהו שהתחתן, עוד מישהי שילדה תינוק, עוד קידום בעבודה, ועוד חברויות שנשמרות שנים. הם חיים את החיים האמיתיים, וברור לי שיש להם קשיים, אבל הם חיים.
אני מפנטזת
מזמן לא כתבתי כאן. לא תמיד יש לי חשק ואני גם הולכת לטיפול פסיכולוגי כבר כמה חודשים אז לרוב אני פורקת שם.
אבל יש משהו שאני מרגישה שיפדח אותי לחשוף בטיפול. גם כאן האמת… אבל בכל זאת יש לי צורך לכתוב את זה…
אני קרובה לגיל 40 בלי זוגיות, בלי משפחה משלי, בלי חברים וכרגע בלי עבודה מסודרת.
אף פעם לא הייתי מוקפת במלא חברים וגם לא הייתי מחוזרת בכלל ובגיל יחסית צעיר התחלתי לבנות לי בראש פנטזיות על חיים אחרים. בכל תקופת חיים זה היה משתנה אבל תמיד היה לי לאן לברוח. והעניין הוא שזה ממשיך גם היום… כמה מביך.....
וכיום זו מין פנטזיה שמלווה אותי בשנים האחרונות. ושם אני- אני אבל שונה, ויש לי אהבה ומישהו שמקבל אותי בדיוק כמו שאני עם כל הפגמים ואני מוצלחת יותר וטוב לי הרבה יותר.
זו סוג של התמכרות.. אני מנסה מידי פעם להפסיק לנדוד לפנטזיות האלה אבל אז "ריק" לי בראש. אין לי על מה לחשוב כי החיים שלי עצמם די ריקים. אז אני חוזרת לזה והחיים האחרים האלה מאוד מנחמים אותי. כאילו- לפחות בראש יש לי משהו שאין לי במציאות, וזה נעים לי. הבעיה היא, מעבר לתחושת הבושה שלי, היא המציאות. הידיעה שיש אנשים שחיים עם דברים שאני משתוקקת אליהם אבל אין לי אותם. עוד זוג חדש שנוצר, עוד מישהו שהתחתן, עוד מישהי שילדה תינוק, עוד קידום בעבודה, ועוד חברויות שנשמרות שנים. הם חיים את החיים האמיתיים, וברור לי שיש להם קשיים, אבל הם חיים.
אני מפנטזת
