קשה להסתער על החיים ולעשות דברים מפחידים וקשים וכאלו שלא ברור איך בכלל לעשות אותם.
מאוד קשה פשוט להתנפל ולשעוט קדימה במלוא העוצמה כדי לחיות את החיים שאני רוצה.
במיוחד כשהחיים מלאי פחדים, ניסיונות מרים שלא צלחו, פסימיות, אכזבות, דאגות והרבה מהם.
אז איך אני אמורה לעשות את זה?
לעוף קדימה?
כי פה כלום כבר לא מחכה לי, כי קדימה זה מה שנשאר, אחורה אין דבר.
מצחיק, ככל שחושבת יותר, ככה הכתיבה יותר קשה, פחות זורמת, פחות יוצאת כמו שאני רוצה, המילים מתבלבלות, לא מצליחות להתחבר למשפטים שאני רוצה שיתחברו ויתנו את המשמעות שאני רוצה.
זה לא מספק את הפורקן, את תחושת ההקלה.
ואולי זה לטובה, מי יודע, אולי זה ידחוף אותי לאנשהו.
אבל בינתיים קצת תקועה.
ממש תקועה
