זה בסדר, אם הקוראים ירצו פרטים הם ימצאו אותם בארכיון
ובוודאי שמטפלים יכולים לפגוע במטופלים. לרוב, אני מאמינה, ללא כוונות זדון. ובמקרה שלי, אמנם נפגעתי מאוד, וכאבתי מאוד, אבל כיום - אומר לך את האמת - אני יכולה להתבונן על מה שהיה שם בעין קצת יותר חומלת. ולהבין שלמרות שהמטפלת במקרה שלי לא היתה בסדר כי לא לקחה אחריות ולא ניסתה למצוןא לי מטפלת אחרת - מכל מקום המצב שהטיפול הגיע אליו היה תוצאה של דינמיקה הרסנית שבהתחשב בנתונית של שתינו באותו זמן - היה בלתי אפשרי למנוע אותה.
לגבי מה שכתבתי לך בהודעה שאליה הגבת: נכון שאינני דוברת של אף גוף הממונה על אתיקה, אבל את העיקרון הבסיסי של אי פגיעה במטופל לא אני המצאתי. ואת הסברה שהסכמה לסוג כזה של קשר יכולה רק לגרום נזק אני יכולה לנמק. הרי בטיפול בגישה הפסיכודינמית - היחסים שנרקמים בין המטפל למטופל הם פעמים רבות מוקד הטיפול. ואם מטופל מפתח תלות עזה ומיידית בקשר הטיפולי אבל מנסה להתחמק מהפגישות עצמן - מטפל שייתן את ידו לכינון דפוס כזה בעצם מעודד את המטופל להמשיך לבכר יחסים השלכתיים, יחסים שמתאפיינים בפיצול, על פני יחסים קרובים אמיתיים עם אדם אמיתי (ובלתי מושלם).
אני יודעת שאני מתבטאת כרגע בקצרנותף. גם אין לי זמן להאריך וגם איני בטוחה שיש לי הכלים להסביר. או אוצר המילים המדוייק. אבל אני יודעת על מה אני מדברת, כי עברתי תהליך כזה עם הפסיכולוגית שלי בשנה האחרונה. אולי תתפלאי לשמוע (מצד שני אני כנראה לא מעסיקה אותך מספיק כדי שתתפלאי), אבל אני ממש יכולה להבין את הרצון לקיים את עצם הקשר, ברמת הכותרת (שמתבטא בכך ששמורים לך פגישות), מבלי לתת לו צ'אנס להתממש במציאות (מבלי להיות נוכחת בפגישות בפועל). גם לי היה הרבה יותר קל להיפתח, וגם לחשוף מצוקה, בתקשורת מסרונים ומיילים מאשר בפגישות פנים אל פנים. כי שםאת נפגשת עם האדם האמיתי. וזה מפחיד, כי שם עלולים להפגע. ועלולים להתאכזב. והקשר עלול לא להיות מדוייק לצרכייך. - ורק שם קורית עבודה אמיתית, בדיוק בגלל זה.