לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה
היי, אני בת 26, שם אני לא אגיד ברשותכם. אני תכננתי להוציא פה את כל הדיכאון שלי אבל... איכשהו עבר לי קצת, והחלטתי לכתוב על הבעיה שיש לי כרגע, בעיה גדולה שקשה לי להתמודד איתה. אני אשמח לשמוע הכל, הצעות, מקווה מאוד שיש כאן כאלה שיכולים לתת אותן בתחום הזה. סתם דעות, או אפילו שאלות אם יש לכם. אני פשוט צריכה לדבר על זה עם מישהו... אבל אין לי עם מי.
קצת רקע.
המחלה שלי נקראת כאב ראש מקבצי ואני חיה איתה 11 שנים . אף אחד לא יודע מה זה ולמה. אין לזה תרופה, יש רק כמה דברים שיכולים לעזור לחיות איתה, אבל לא לכולם הם עוזרים. ונחשו מה, אני מאלה שזה לא עוזר להם
בכל אופן, זה אומר , במקרה שלי, שאני סובלת 15 ימים בחודש, לפחות, ובכל שאר הימים אני נחה קצת. כאב כזה שקשה לתאר, כאילו יש לך חרק ענקי בראש, שאין לו מקום והוא אוכל את המוח שלך, לאט לאט, ותוך כדי מישהו מושך בעין שלך מבפנים ככ חזק שיוצאות דמעות גם אם אתה לא בוכה. אני רק רוצה לרוץ לתוך קיר, המחשבה על הכאב שזה יגרום לי עושה לי טוב, כי הוא יהיה כמו רוח רעננה בהשוואה לכאב שאני מרגישה בזמן ההתקף שלי. וניסית את זה כמה פעמים, עזר להתמודד אבל זעזוע מוח זה גם לא טוב. יש כאלה שמרגישים את זה קצת אחרת, לא יודעת במה זה תלוי. לפני קראו לזה גם suicide headache כי היו הרבה מקרים של התאבדות עקב הכאב הרב. בן אדם עם התקף כזה מזיע, צועק, בוכה, פניו אדומות. קשה מאוד לראות זה. ועוד יותר קשה להיות במקומו. ברגעים כאלה פשוט לא רואים את הסוף. כאילו אתה חי בעינויים , אתה לא יודע למה ועל מה, כל שניה מרגישה כמו נצח ואתה לא בטוח כמה עוד תוכל להחזיק.
משהו כזה.
מרוב יאוש שבוע שעבר הגעתי למיון אבל זה היה טיפשי כי אתה לא תראה רופא לפחות שעתיים. ובזמן הזה , אצלי לפחות ההתקפף למתחילים לעבור.
עובר למיגרנה שיש לי גם. זה אמנם יותר קל מהכאבים ההם אבל לא כיף.
עכשיו לאור הקטן בקצה המנהרה, שאמור לעזור לי לא רק עם הכאב הפיזי אלא גם עם הנפשי.
אני יכולה לנסות, לנסות להוציא אישור לקנאביס רפואי עם המחלה שלי. אבל, אני בטוחה שאתם יודעים את המצב בארץ, אם אתם לא יודעים , או שאתם לא בעניין כי לא ממש קשור אליכם או שאתם פשוט נגד סמים. "סמים" . כן. אבל המצב הוא כזה. גם אם אתה חולה סופני, זה לא מעניין אף אחד. אני לא מבינה על פי מה בכלל בוחרים לתת או לא לתת לבן אדם תרופה.
עכשיו קצת לתיאור, אולי זה יעניין מישהו. כי זה יכול לעזור לכל אחד ולא רק לי, עם המקרה שלי.
אז. אין לך ביצים? אתה נראה חשוד רק מהמחשבה לא להיראות חשוד? הנה הפתרון המושלם! טלגראס. כי אין לי מושג איך עושים את זה.
מצאתי אנשים מקסימים שעזרו לי להתאים חומר לכאב שלי. ואף פעם לא קיבלתי כזאת עזרה ותמיכה כמו שקיבלתי מהם. אני פשוט לא מאמינה שיש אנשים כאלה, שמוכנים לעבור על החוק בשביל לעזור לך, לך, שמעולם לא ראו ולא שמעו.
כמובן שזה לא עזר בפעם הראשונה. וגם לא בחמישית. אבל בשישית.... אני לא זוכרת מתי הייתי שמחה ככ. אפילו לא שמחה, פשוט הרגשתי שלווה, רוגע, תיקווה, והכי חשוב , ראיתי עתיד... אני לא יודעת איך לתאר את זה.
נראה לי ככה מרגישים אנשים נורמאליים, שהם לא מתים מבפנים.
זה נתן לי כוח להמשיך. לא היה יותר כאב, לא היה יותר דיכאון, רציתי לעשות משהו, רציתי לחיות ולהנות, הרגשתי בן אדם. והרגשתי שאני רוצה את החיים. מה שלא הרגשתי לפני, אף פעם.
אני פשוט לא יודעת איך אני אמשיך את החיים האלה אם לא קבל את המרשם הזה. כשאני יודעת שיש פתרון ועד כמה הוא יעיל...
מאוד קשה בלי מרשם. גם מבחינה כלכלית וגם במחינת חוק. אני לא עבריינית ולא נרקומנית, אבל החוק עושה אותי לכזאת. מעולם לא התאכזבתי ככ ממדינה.
ספרו לי מה אתם חושבים על זה, אולי גם אתם ניסיתם אולי אתם רוצים לנסות, אותי אתם סתם סקרנים, אולי אתם גם משתמשים ויש לכם מה לייעץ לי. כל דבר. אולי אתם סתם רוצים לדבר
סליחה על החפירה, ההודעה הזאת ככ ארוכה אני לא יודעת איך זה יצא ככה...
היי, אני בת 26, שם אני לא אגיד ברשותכם. אני תכננתי להוציא פה את כל הדיכאון שלי אבל... איכשהו עבר לי קצת, והחלטתי לכתוב על הבעיה שיש לי כרגע, בעיה גדולה שקשה לי להתמודד איתה. אני אשמח לשמוע הכל, הצעות, מקווה מאוד שיש כאן כאלה שיכולים לתת אותן בתחום הזה. סתם דעות, או אפילו שאלות אם יש לכם. אני פשוט צריכה לדבר על זה עם מישהו... אבל אין לי עם מי.
קצת רקע.
המחלה שלי נקראת כאב ראש מקבצי ואני חיה איתה 11 שנים . אף אחד לא יודע מה זה ולמה. אין לזה תרופה, יש רק כמה דברים שיכולים לעזור לחיות איתה, אבל לא לכולם הם עוזרים. ונחשו מה, אני מאלה שזה לא עוזר להם
בכל אופן, זה אומר , במקרה שלי, שאני סובלת 15 ימים בחודש, לפחות, ובכל שאר הימים אני נחה קצת. כאב כזה שקשה לתאר, כאילו יש לך חרק ענקי בראש, שאין לו מקום והוא אוכל את המוח שלך, לאט לאט, ותוך כדי מישהו מושך בעין שלך מבפנים ככ חזק שיוצאות דמעות גם אם אתה לא בוכה. אני רק רוצה לרוץ לתוך קיר, המחשבה על הכאב שזה יגרום לי עושה לי טוב, כי הוא יהיה כמו רוח רעננה בהשוואה לכאב שאני מרגישה בזמן ההתקף שלי. וניסית את זה כמה פעמים, עזר להתמודד אבל זעזוע מוח זה גם לא טוב. יש כאלה שמרגישים את זה קצת אחרת, לא יודעת במה זה תלוי. לפני קראו לזה גם suicide headache כי היו הרבה מקרים של התאבדות עקב הכאב הרב. בן אדם עם התקף כזה מזיע, צועק, בוכה, פניו אדומות. קשה מאוד לראות זה. ועוד יותר קשה להיות במקומו. ברגעים כאלה פשוט לא רואים את הסוף. כאילו אתה חי בעינויים , אתה לא יודע למה ועל מה, כל שניה מרגישה כמו נצח ואתה לא בטוח כמה עוד תוכל להחזיק.
משהו כזה.
מרוב יאוש שבוע שעבר הגעתי למיון אבל זה היה טיפשי כי אתה לא תראה רופא לפחות שעתיים. ובזמן הזה , אצלי לפחות ההתקפף למתחילים לעבור.
עובר למיגרנה שיש לי גם. זה אמנם יותר קל מהכאבים ההם אבל לא כיף.
עכשיו לאור הקטן בקצה המנהרה, שאמור לעזור לי לא רק עם הכאב הפיזי אלא גם עם הנפשי.
אני יכולה לנסות, לנסות להוציא אישור לקנאביס רפואי עם המחלה שלי. אבל, אני בטוחה שאתם יודעים את המצב בארץ, אם אתם לא יודעים , או שאתם לא בעניין כי לא ממש קשור אליכם או שאתם פשוט נגד סמים. "סמים" . כן. אבל המצב הוא כזה. גם אם אתה חולה סופני, זה לא מעניין אף אחד. אני לא מבינה על פי מה בכלל בוחרים לתת או לא לתת לבן אדם תרופה.
עכשיו קצת לתיאור, אולי זה יעניין מישהו. כי זה יכול לעזור לכל אחד ולא רק לי, עם המקרה שלי.
אז. אין לך ביצים? אתה נראה חשוד רק מהמחשבה לא להיראות חשוד? הנה הפתרון המושלם! טלגראס. כי אין לי מושג איך עושים את זה.
מצאתי אנשים מקסימים שעזרו לי להתאים חומר לכאב שלי. ואף פעם לא קיבלתי כזאת עזרה ותמיכה כמו שקיבלתי מהם. אני פשוט לא מאמינה שיש אנשים כאלה, שמוכנים לעבור על החוק בשביל לעזור לך, לך, שמעולם לא ראו ולא שמעו.
כמובן שזה לא עזר בפעם הראשונה. וגם לא בחמישית. אבל בשישית.... אני לא זוכרת מתי הייתי שמחה ככ. אפילו לא שמחה, פשוט הרגשתי שלווה, רוגע, תיקווה, והכי חשוב , ראיתי עתיד... אני לא יודעת איך לתאר את זה.
נראה לי ככה מרגישים אנשים נורמאליים, שהם לא מתים מבפנים.
זה נתן לי כוח להמשיך. לא היה יותר כאב, לא היה יותר דיכאון, רציתי לעשות משהו, רציתי לחיות ולהנות, הרגשתי בן אדם. והרגשתי שאני רוצה את החיים. מה שלא הרגשתי לפני, אף פעם.
אני פשוט לא יודעת איך אני אמשיך את החיים האלה אם לא קבל את המרשם הזה. כשאני יודעת שיש פתרון ועד כמה הוא יעיל...
מאוד קשה בלי מרשם. גם מבחינה כלכלית וגם במחינת חוק. אני לא עבריינית ולא נרקומנית, אבל החוק עושה אותי לכזאת. מעולם לא התאכזבתי ככ ממדינה.
ספרו לי מה אתם חושבים על זה, אולי גם אתם ניסיתם אולי אתם רוצים לנסות, אותי אתם סתם סקרנים, אולי אתם גם משתמשים ויש לכם מה לייעץ לי. כל דבר. אולי אתם סתם רוצים לדבר
סליחה על החפירה, ההודעה הזאת ככ ארוכה אני לא יודעת איך זה יצא ככה...
