היי שלום,
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל. אני כבר באמצע שנות העשרים שלי, ומתמודדת עם דיכאון מאז גיל 13. אני מרגישה קצת פחדנית לכתוב את זה, ואפילו מתביישת, כי מה זאת אומרת כל כך הרבה שנים אני סוחבת את התחושות האלו ועוד לא מצאתי את האומץ האמיתי לממש אותן. היו כל מיני ניסיונות פה ושם, אבל לא משהו שהוביל לריצה דחופה למיון. בעיקר כי אני פרקפציוניסטית ויודעת שבפעם שבה אני אחליט לעשות את זה, אני אעשה את זה באופן מושלם.
התקופה האחרונה יכולה להיראות מושלמת באופן אובייקטיבי. יש לי בן זוג שאוהב אותי מאוד, הורים שמעריצים אותי, אחים אוהבים ותומכים, התקבלתי ללימודי רפואה בכל האוניברסיטאות בארץ ויש לי הרבה חברים. רק שבפועל אף אחד לא באמת מכיר אותי. כל ההישגיות הזאת גורמת לי לתחושת ריקנות. אני מרגישה מאוד בודדה, ובעיקר כפוית טובה. כאילו מישהי אחרת הייתה יכולה לעשות הרבה יותר עם החיים שלי, מישהי קצת יותר נורמלית. אני מרגישה שאני תופסת למישהי את המקום בעצם הקיום שלי, ולמרות שאני מעריכה מאוד את האנשים שסביבי, ההערכה הזאת לא מספיקה לי בשביל לרצות להמשיך ולחיות. ואני ממשיכה, לא כי יש לי איזה רצון אמיתי עוד לחוות, עוד להיות. כי אני פשוט מפחדת. כי אולי הדרך הזאת לא מספיק טובה, כי אולי ימצאו אותי, כי מה יחשבו עלי אחר כך. אני נשארת עם תחושת מועקה וריקנות, ובוכה כל הזמן לבד, אבל מול אנשים נשארת אמיצה וחייכנית. לכאורה בן אדם מאוד חברותי, אבל בלב סובלת מכל רגע שאני ממשיכה לנשום בו. אני חושבת שזה עולם אכזר, ואנשים מתעמרים ומנצלים חולשות של אחרים, ולכן משתדלת לא להפגין חולשה לעולם. לא כלפי חוץ. היחיד שאני מצליחה להפגין כלפיו שבב ממה שאני מרגישה הוא בן הזוג שלי, אבל גם איתו אני לא נפתחת לגמרי. קשה לו עם זה, ואני מבינה אותו לגמרי. איך אפשר להמשיך להיות בזוגיות עם בחורה, לדבר איתה על חתונה וילדים, כשהיא מפגינה רצון כל כך חזק להיפרד מהעולם הזה כל הזמן. בראש שלי מהדהדת המחשבה שעדיף לו בלעדיי, להמשיך הלאה עם מישהי קצת יותר בריאה נפשית, אבל אני חלשה נורא ואוהבת אותו נורא, וזקוקה לו. אז באקט מאוד אנוכי אני משאירה אותו איתי, לא משחררת. כי הרי, גם המחשבה להתאבד היא נורא אנוכית, אני יודעת.
אני לא יודעת כל כך למה לצפות בפורום הזה, רק ניסיון נואש להתחיל לעשות משהו שבן הזוג שלי ביקש ממני ואני יודעת שלא אעשה לעולם, וזה לקבל טיפול תרופתי. מניסיוני כאחות לאחות אובדנית, כחברה לחברים אובדניים, ופשוט מתוך היכרות עם עצמי, זו דרך שאני לא רוצה ללכת בה. צחוק הגורל הוא, שאחת הדרכים שבהן אני מרגישה שאוכל למצות את עצמי כרופאה היא בתור פסיכיאטרית.
למרות כתיבת שורות אלו, ההקלה לא באה, ותחושת העצבות מורגשת מתמיד. והשנים הרבות שבהן אני מתמודדת עם אותה עצבות מוכיחות לי שהיא לא תעלם כל עוד יש בכוחי להרגיש.
