למה קשה לי לקום בבוקר
השמש מזדחלת במעלה הרקיע, אור וחום נשפכים אט אט לעולם, מלווים בנהמות ים הרכבים הגואה שבחוץ. קולות של יום. אנשים מעשיים. אנשים הגיוניים. אנשים שיש להם מטרות לממש, והם יוצאים מהמיטה, יוצאים להם לעולם שבחוץ, וממשים אותן. מפליטה אנחה, מחליפה צד. לא נוח כבר לשכב אך עדיין לא מוכנה לעמוד פנים אל פנים מול האור האדיש הזה. להתייצב מולו, לשאת את עולו. כי הימים כבדים. כי אווירם מלא. דליל בחמצן אך רווי בחומצה. מוצק כמעט מגערות רועמות בדממה. לכל שאפנה אדי כשלונות מצטברים אופפים אותי, דחוסים. כל הכשלים שלי שנאספים כמו אגלי טל עם שחר, מוכנים ומזומנים למסור עדות, להתקבץ לכתב האשמה הגדול שירעים את עצמו עלי מכל עבר. שיתגלגל מעל ראשי כמו רעם כבד ונמוך. ומכיוון שהאויר מלא אותו, והאור, והיום, לא יהיה לי כלל לאן לברוח. רק לכווץ כתפיים, להרכין ראש, ולהשתרך, חבוטה ונרדפת, לעשות את מלאכת יומי. לכתוב עשיות דלות בשורות בודדות, ומחדלים גדולים ברווחים העצומים שביניהן. כל מה שיכולתי להיות. כל מה שהייתי צריכה להיות. כל מה שלו הייתי לא הייתי מאכזבת כל כך.
לצאת מהמיטה זה לקחת על עצמי שוב את עול האכזבה ולהשתרך איתה כמו משקולת אסיר כבדה. אבל זו לא רק האכזבה. יש עוד.
*
כשהייתי בת 10 בערך רציתי להכין עוגת יום הולדת לאמא שלי. היא לא ידעה מזה, וזה בסופו של דבר לא קרה, אבל לילה לילה באותם שבועיים שלושה, לפני שהייתי נרדמת הייתי מנסה לחבל תחבולות איך ליצור את העוגה הזאת. אלא שגם בתכניות הדמיוניות לגמרי – זאת לא היתה עוגה אמיתית, שמכינים מקמח וביצים וסוכר, אלא דגם של עוגה, מספוג ובדים שונים, שניסיתי לחבל תחבולות מניין אקח ואיך אצליח לתפור. על עוגה אמיתית, כזאת שאוכלים, לא העזתי אפילו לפנטז. זה היה כך כך מחוץ לתחום שלי, עד שאפילו מחוץ לתחום הדמיון זה יצא. כי הרי עוגה אמיתית צריך לאפות בתנור. והתנור במטבח. והמטבח מחוץ לחדר. כלומר מחוץ למרחב שלי, בתוך המרחב שלהם. של ההורים, של המבוגרים, של העולם שבחוץ שעוין אותי. מחוץ למקום שאני יכולה לשכב לי בשקט ולטוות את החיים שלי מחוטים של דמיון. מחוץ למרחב שמאפשר לי להתקיים כמו שאני, ובתוך מרחב אחר בו דרושים לי חליפה מיוחדת ובלוני חמצן. כי זה לא תחום המחיה שלי. כי יש שם חומצה שיכולה לאכל אותי. כי יש שם אויר אחר שאני לא יכולה לנשום.
זה מקום שבמשך הזמן למדתי לשרוד בו, העולם הזה. תמיד בקושי, בתנועות מסורבלות. תמיד נתונה בחליפה ונושמת אויר מצינורית. תמיד מדברת שפה שניה, שגם אם אני שולטת בה היטב היא לעולם לא תהיה נוחה, תמיד תלחץ ותעיק. ולחלוץ אותה כמו נעל, את השפה שניה, את הצורך בה – לצאת מהחליפה, ממסכת התפקוד, מההכרח המעיק להעמיד פנים כאילו שאני באמת מכאן – את זה אפשר עכשיו רק במקום אחד. במיטה. המרחב הפיזי הקטנטן הזה (חצי מיטה בעצם, גופה החם של בתי לצדי) – המרחב הזה הוא כל מה שיש לי שהוא עדיין שלי, עדיין אני. אני שלי רק כל עוד אני שוכבת, משהה את הזמן, מתעלמת מתביעתו הרמה של היום. שניה לאחר שהכרתי ביום החדש הזה, שהרשיתי למוחי לרשום את עובדת היותו, את עובדת קיומי בתוכו – הקיום שלי בתוכי נגוז. העולם-ומלואו שלי המתקיים מאחורי העפעף הסגור – חדל, ואני מושלכת – תמיד מוקדם מדי, תמיד כאילו בהפתעה, אלא השמש היוקדת הזאת, שהיא תמיד שמש-צהריים בכל שעה, שמכחידה ברודפנות את כל הצללים ואין כל מנוס ממנה. מציאות היא מושג אכזרי.
*
"אמא, למה לא הערת אותי??" את מייללת כלפיי בזעם וכבר לא מצפה לתשובה. כמעט כל בוקר זה ככה. חבל לנסות אפילו להסביר. את לא תביני אותי ואני לא אבין אותך. אפילו שאנחנו כל כך קרובות לכאורה. חלקנו את הגוף שלי. ועכשיו אנחנו חולקות מיטה. את פונה במהירות לבחור לך בגדים, להתאים את הקשת, את הגומיה. לסרק את הפוני הצידה ולרסס אותו נמרצות שאף שערה לא תעז לברוח מהמקום המדוייק שייעדת לה. ואני חושבת לעצמי: כמה שאת מכאן, ילדה. כמה שאת דוברת את השפה שכאן כשפה ילידית. לא כמוני – לא שפה שסועה, מתגמגמת, שבורה. כמה את בת-בית, לא בת מהגרים, למקום הזר והרודפני הזה, שמעולם לא הצלחתי לראות בו את ביתי. וכמה שאת מוצלחת, זוהרת, יפה. "אמא, נו קומי כבר, את צריכה להכין לי סנדוויץ'!" את גוערת בי, כאילו התפקידים התהפכו. ואני כבר נחפזת להשמע לקולך המצווה, ילדה ממושמעת שאני. יש בזה צדק מסויים: את זכאית לפקד עלי מפני שאת מפה, את שייכת. את מגזע אדוני הארץ. אני השוהה הבלתי חוקית. אני צריכה להתפלל יום יום שלא יתפסו אותי, שלא יגרשו אותי, שלא יעלו על התרמית... אפילו ממך אני צריכה לפחד. למרות שבאיזשהו מקום נסתר בתוכך, מקום שאין לו מילים אבל יש לו תחושות עדינות, בטח גם את יודעת את זה. ובאיזשהו מקום את כנראה מתביישת בי. ואולי גם מרגישה קצת נבגדת. וזה נכון. בעולם שאת נמצאת בו, אני תרמית. אני חליפה ריקה. בעולם שאני נמצאת בו – אני כבר לא יכולה להכיל אותך, אין שם מקום לשתיים, ואת כבר נהיית יותר מדי "אחת". אני יודעת שאת חשה, בחושים עדינים נסתרים, שאני לא באמת יכולה לשמש לך הורה. בעולם הזה שבחוץ, שאת נושמת בו בחופשיות ואני לא – אני למעשה משאיר אותך לבד, לפלס את דרכך בעצמך, בכוחות שאצלי תמיד נותבו לשמירה על ההסוואה, ואצלך יכולים להיות מנותבים לגדילה. ואני יודעת שגם בלעדיי את תביי בסדר. גם בלעדיי את תרוצי ותצחקי ותשאפי אויר לרוויה. ואני אתבונן בך מפה, מעריצה וגאה, ואכולת קנאה נסתרת, ולפעמים קצת עצובה.
*
אולי תשאלו אותי ממה בעצם הפחד. מה מכווץ אותי ברגע המודעות הראשון מדי בוקר. ממה צריך לברוח ולהסתתר. הרי כבר צלחתי 12,200 ימים לפחות בעולם הזה (חישבתי בערך). אז מה זה בשבילי לצלוח עוד אחד? הרי התחמקתי ממשטרת ההגירה בהצלחה כל כך הרבה פעמים כבר, אז מהי עוד פעם אחת? קטן עלי, לא? אבל זהו, כנראה שלא. וכנראה שלא באמת מתרגלים לזה. כמו שאי אפשר להתרגל לכאב כך שיפסיק לכאוב, אפשר רק לגייס משאבים כדי לנסות לנהל אותו, לאוורר קצת, להסיט אותו כל פעם לשרירים אחרים בנפש. כך בדיוק אי אפשר להתרגל לאימה כך שתפסיק להלך אימים. אפשר רק לנחם את עצמי, אפשר רק להיאחז בשגרות קטנות ומרגיעות. בקפה של הבוקר. בעבודה שגרתית, בסדר יום צפוי, במיעוט איזורי התנגשות לאורך היום שעלולים לערער את שיווי המשקל העדין. אולי אפילו בציפיה זהירה למשהו נעים או מהנה שצפוי לקרות. אבל למרות זאת ובכל זאת, כל אלה נחמות קטנות ובדיעבדיות, שאינן מקהות את חריפות הגזירה: גם היום אין מנוס מלהיות. גם היום אין מנוס מלחיות באיזור ספר, במלחמה תמידית, בשוליים הדלילים של האויר, עם בלוני חמצן כמעט מרוקנים, בסכנת חנק כל רגע, כל שניה. והנחמה האמיתית היחידה היא, שמתישהו החובה להיות תיגמר, מתישהו יגיע הלילה, ואוכל שוב לחזור למיטה. למחשבות, לחלומות, למשחקים בפלאפון, ל"לא להיות", בדיוק כמו כשהייתי ילדה. כי ה"לא להיות" הזה הוא המפלט, הוא הבית. הוא המקום היחיד שאני יכולה להיות בו באמת.
השמש מזדחלת במעלה הרקיע, אור וחום נשפכים אט אט לעולם, מלווים בנהמות ים הרכבים הגואה שבחוץ. קולות של יום. אנשים מעשיים. אנשים הגיוניים. אנשים שיש להם מטרות לממש, והם יוצאים מהמיטה, יוצאים להם לעולם שבחוץ, וממשים אותן. מפליטה אנחה, מחליפה צד. לא נוח כבר לשכב אך עדיין לא מוכנה לעמוד פנים אל פנים מול האור האדיש הזה. להתייצב מולו, לשאת את עולו. כי הימים כבדים. כי אווירם מלא. דליל בחמצן אך רווי בחומצה. מוצק כמעט מגערות רועמות בדממה. לכל שאפנה אדי כשלונות מצטברים אופפים אותי, דחוסים. כל הכשלים שלי שנאספים כמו אגלי טל עם שחר, מוכנים ומזומנים למסור עדות, להתקבץ לכתב האשמה הגדול שירעים את עצמו עלי מכל עבר. שיתגלגל מעל ראשי כמו רעם כבד ונמוך. ומכיוון שהאויר מלא אותו, והאור, והיום, לא יהיה לי כלל לאן לברוח. רק לכווץ כתפיים, להרכין ראש, ולהשתרך, חבוטה ונרדפת, לעשות את מלאכת יומי. לכתוב עשיות דלות בשורות בודדות, ומחדלים גדולים ברווחים העצומים שביניהן. כל מה שיכולתי להיות. כל מה שהייתי צריכה להיות. כל מה שלו הייתי לא הייתי מאכזבת כל כך.
לצאת מהמיטה זה לקחת על עצמי שוב את עול האכזבה ולהשתרך איתה כמו משקולת אסיר כבדה. אבל זו לא רק האכזבה. יש עוד.
*
כשהייתי בת 10 בערך רציתי להכין עוגת יום הולדת לאמא שלי. היא לא ידעה מזה, וזה בסופו של דבר לא קרה, אבל לילה לילה באותם שבועיים שלושה, לפני שהייתי נרדמת הייתי מנסה לחבל תחבולות איך ליצור את העוגה הזאת. אלא שגם בתכניות הדמיוניות לגמרי – זאת לא היתה עוגה אמיתית, שמכינים מקמח וביצים וסוכר, אלא דגם של עוגה, מספוג ובדים שונים, שניסיתי לחבל תחבולות מניין אקח ואיך אצליח לתפור. על עוגה אמיתית, כזאת שאוכלים, לא העזתי אפילו לפנטז. זה היה כך כך מחוץ לתחום שלי, עד שאפילו מחוץ לתחום הדמיון זה יצא. כי הרי עוגה אמיתית צריך לאפות בתנור. והתנור במטבח. והמטבח מחוץ לחדר. כלומר מחוץ למרחב שלי, בתוך המרחב שלהם. של ההורים, של המבוגרים, של העולם שבחוץ שעוין אותי. מחוץ למקום שאני יכולה לשכב לי בשקט ולטוות את החיים שלי מחוטים של דמיון. מחוץ למרחב שמאפשר לי להתקיים כמו שאני, ובתוך מרחב אחר בו דרושים לי חליפה מיוחדת ובלוני חמצן. כי זה לא תחום המחיה שלי. כי יש שם חומצה שיכולה לאכל אותי. כי יש שם אויר אחר שאני לא יכולה לנשום.
זה מקום שבמשך הזמן למדתי לשרוד בו, העולם הזה. תמיד בקושי, בתנועות מסורבלות. תמיד נתונה בחליפה ונושמת אויר מצינורית. תמיד מדברת שפה שניה, שגם אם אני שולטת בה היטב היא לעולם לא תהיה נוחה, תמיד תלחץ ותעיק. ולחלוץ אותה כמו נעל, את השפה שניה, את הצורך בה – לצאת מהחליפה, ממסכת התפקוד, מההכרח המעיק להעמיד פנים כאילו שאני באמת מכאן – את זה אפשר עכשיו רק במקום אחד. במיטה. המרחב הפיזי הקטנטן הזה (חצי מיטה בעצם, גופה החם של בתי לצדי) – המרחב הזה הוא כל מה שיש לי שהוא עדיין שלי, עדיין אני. אני שלי רק כל עוד אני שוכבת, משהה את הזמן, מתעלמת מתביעתו הרמה של היום. שניה לאחר שהכרתי ביום החדש הזה, שהרשיתי למוחי לרשום את עובדת היותו, את עובדת קיומי בתוכו – הקיום שלי בתוכי נגוז. העולם-ומלואו שלי המתקיים מאחורי העפעף הסגור – חדל, ואני מושלכת – תמיד מוקדם מדי, תמיד כאילו בהפתעה, אלא השמש היוקדת הזאת, שהיא תמיד שמש-צהריים בכל שעה, שמכחידה ברודפנות את כל הצללים ואין כל מנוס ממנה. מציאות היא מושג אכזרי.
*
"אמא, למה לא הערת אותי??" את מייללת כלפיי בזעם וכבר לא מצפה לתשובה. כמעט כל בוקר זה ככה. חבל לנסות אפילו להסביר. את לא תביני אותי ואני לא אבין אותך. אפילו שאנחנו כל כך קרובות לכאורה. חלקנו את הגוף שלי. ועכשיו אנחנו חולקות מיטה. את פונה במהירות לבחור לך בגדים, להתאים את הקשת, את הגומיה. לסרק את הפוני הצידה ולרסס אותו נמרצות שאף שערה לא תעז לברוח מהמקום המדוייק שייעדת לה. ואני חושבת לעצמי: כמה שאת מכאן, ילדה. כמה שאת דוברת את השפה שכאן כשפה ילידית. לא כמוני – לא שפה שסועה, מתגמגמת, שבורה. כמה את בת-בית, לא בת מהגרים, למקום הזר והרודפני הזה, שמעולם לא הצלחתי לראות בו את ביתי. וכמה שאת מוצלחת, זוהרת, יפה. "אמא, נו קומי כבר, את צריכה להכין לי סנדוויץ'!" את גוערת בי, כאילו התפקידים התהפכו. ואני כבר נחפזת להשמע לקולך המצווה, ילדה ממושמעת שאני. יש בזה צדק מסויים: את זכאית לפקד עלי מפני שאת מפה, את שייכת. את מגזע אדוני הארץ. אני השוהה הבלתי חוקית. אני צריכה להתפלל יום יום שלא יתפסו אותי, שלא יגרשו אותי, שלא יעלו על התרמית... אפילו ממך אני צריכה לפחד. למרות שבאיזשהו מקום נסתר בתוכך, מקום שאין לו מילים אבל יש לו תחושות עדינות, בטח גם את יודעת את זה. ובאיזשהו מקום את כנראה מתביישת בי. ואולי גם מרגישה קצת נבגדת. וזה נכון. בעולם שאת נמצאת בו, אני תרמית. אני חליפה ריקה. בעולם שאני נמצאת בו – אני כבר לא יכולה להכיל אותך, אין שם מקום לשתיים, ואת כבר נהיית יותר מדי "אחת". אני יודעת שאת חשה, בחושים עדינים נסתרים, שאני לא באמת יכולה לשמש לך הורה. בעולם הזה שבחוץ, שאת נושמת בו בחופשיות ואני לא – אני למעשה משאיר אותך לבד, לפלס את דרכך בעצמך, בכוחות שאצלי תמיד נותבו לשמירה על ההסוואה, ואצלך יכולים להיות מנותבים לגדילה. ואני יודעת שגם בלעדיי את תביי בסדר. גם בלעדיי את תרוצי ותצחקי ותשאפי אויר לרוויה. ואני אתבונן בך מפה, מעריצה וגאה, ואכולת קנאה נסתרת, ולפעמים קצת עצובה.
*
אולי תשאלו אותי ממה בעצם הפחד. מה מכווץ אותי ברגע המודעות הראשון מדי בוקר. ממה צריך לברוח ולהסתתר. הרי כבר צלחתי 12,200 ימים לפחות בעולם הזה (חישבתי בערך). אז מה זה בשבילי לצלוח עוד אחד? הרי התחמקתי ממשטרת ההגירה בהצלחה כל כך הרבה פעמים כבר, אז מהי עוד פעם אחת? קטן עלי, לא? אבל זהו, כנראה שלא. וכנראה שלא באמת מתרגלים לזה. כמו שאי אפשר להתרגל לכאב כך שיפסיק לכאוב, אפשר רק לגייס משאבים כדי לנסות לנהל אותו, לאוורר קצת, להסיט אותו כל פעם לשרירים אחרים בנפש. כך בדיוק אי אפשר להתרגל לאימה כך שתפסיק להלך אימים. אפשר רק לנחם את עצמי, אפשר רק להיאחז בשגרות קטנות ומרגיעות. בקפה של הבוקר. בעבודה שגרתית, בסדר יום צפוי, במיעוט איזורי התנגשות לאורך היום שעלולים לערער את שיווי המשקל העדין. אולי אפילו בציפיה זהירה למשהו נעים או מהנה שצפוי לקרות. אבל למרות זאת ובכל זאת, כל אלה נחמות קטנות ובדיעבדיות, שאינן מקהות את חריפות הגזירה: גם היום אין מנוס מלהיות. גם היום אין מנוס מלחיות באיזור ספר, במלחמה תמידית, בשוליים הדלילים של האויר, עם בלוני חמצן כמעט מרוקנים, בסכנת חנק כל רגע, כל שניה. והנחמה האמיתית היחידה היא, שמתישהו החובה להיות תיגמר, מתישהו יגיע הלילה, ואוכל שוב לחזור למיטה. למחשבות, לחלומות, למשחקים בפלאפון, ל"לא להיות", בדיוק כמו כשהייתי ילדה. כי ה"לא להיות" הזה הוא המפלט, הוא הבית. הוא המקום היחיד שאני יכולה להיות בו באמת.
