ואולי טריגר
הכלב שלי בוהה בי, הוא יודע. צמוד אליי יותר לאחרונה. גם פעם שעברה זה קרה. כאילו הוא מבין שאני נפרדת ממנו. לכל בני האדם כתבתי, והרבה, בתווה שיצליחו לסלוח לפחות. הכלב שלי לא יבין. הוא יקום בבוקר אחד, ויראה את כולם עצובים, הוא יחפש אותי, ומשלא ימצא הוא יתכבל באיזו פינה, מתחת למשהו, לבדו.
הכלב שלי נאנח, הוא הסתכל ונאנח. גם הוא התייאש מלנסות לנחם, גם הוא הבין שאני לא רוצה יותר, לא רוצה יותר להיות פה.,
זה הלילה האחרון שלי לבד, אח"כ כולם יחזרו, והציפיות, והמעשים, והמשחקים וההצגה. וכמה זה יוכל להמשך? הזמן קצוב, ספור, וזה מלחיץ ומפחיד, מבלבל אותי. הצד המתבלבל, הצד ה"חי". עליסה נקרא לה, אבל היא כל כך קטנה מול הנשמה המיוסרת שרק רוצה להעלם מהסבל הזה. ואפילו הייסורים והסבל נעלמים בתוך המחשבה הזאת, הרצון הזה, לא לחיות פה יותר. אני חיה במלחמה, והגיע הזמן שיהיה צד שיפסיד וינצח. התעייפנו. כל הכוחות הדללו, הרצון התאדה ועליסה נשארה כה קטנה מול כוחות הייאוש והסבל.
והמלחמה הנוראית הזאת, שמתנהלת בתוך הראש שלי, המלחמה חייבת להפסק, מתישהו מלחמות נגמרות, אצלי בכל אופן נגמרו כל הכוחות. ועליסה קטנה מול צבאות הייאוש שכבשו את התשוקה ואת שטח הרצון שרוצה להמשיך כאן.זו מלחמה עם מנצחים מול חלקים שבעת קרב נעלמים.
מלחמה זה עצוב, ככזה זה ותמיד היה, ואין חלקים שמנצחים באמת, מרגע שיצאו למלחמה, הם רק הפסידו. אז אני מפסידה פה, וגם עליסה, וגם אתם. גם עליסה וגם אני מנסות שלא לפגוע, אבל כמו שאמרתי, במלחמה, כולם בסוף מפסידים. ואני במלחמה, כבר לא מצליחה להאבק לבדי.