כאן בשעות הקשות...
היי בילי,
אני שומעת את הזעקה שלך ומבינה שהמצוקה שלך היא עד כדי כך חריפה שהאפשרות לפצוע את עצמך קורצת לך, אולי כדרך לתקשר החוצה את העוצמות של החוויה הכואבת כל כך שלך...
אני רואה את התיאור האלים של הפנטזיה לפצוע את עצמך... ולדעתי קיימת אפשרות שהזעם שלך כלפי המטפלת שנטשה אותך מופנה כלפי עצמך כאיזושהי תקווה אחרונה לחדש את החיבור שאבד... עם זאת, יכול להיות שהקול בתוכך שאומר שהמוות הוא לא ודאי מבין שאין דרך חזרה ולא ניתן יהיה לבחון מקומות אחרים בהם תוכלי להיות מוכלת...
אני מתארת לעצמי שאת מרגישה נבגדת, בגלל שהמטפלת שעברה איתך כל כך הרבה אינה מסכימה להמשיך את הטיפול או אפילו להיפרד בצורה מסודרת והיא השאירה אותך להתמודד לבד עם העולם, ללא כל אזהרה מראש או התחשבות ברגשותייך...
יקרה, הייתי רוצה להזמין אותך שוב
לצ'אט שלנו, כדי שתוכלי לדבר עם אחד המתנדבים שלנו שיהיו איתך בשעות הקשות האלו... תדעי שיש כאן אנשים שדואגים לך והם כאן בשבילך.
שולחת לך חיבוק חם,
שלך,
מתנדבת סה"ר.