לילה, טריגר

לילה, טריגר

שוב הלילות ללא השינה
המחשבות, הרדיפה, החיפוש והמיאוס, קשיי נשימה...
הפסקתי עם הכל, עם כל הטיפול שעשיתי, התרופות שלקחתי, ואולי גם הצאנס להירפא שנתתי.
בימים הקרובים אהיה לבד, מפחיד קצת, ואני מחכה לזה הרבה.
נמאס לי להתנדנד בין שם לפה, לעמוד על הצוק ולהתלבט.
מפחיד אותי להחליט
חייבת להחליט, קר פה בצוק (מטאפורית)...
לא יכולה להירדם, בעיקר כי לא מצליחה לנשום
התקפי חרדה שוב?
זה בגלל הגכדורים, זא בגלל שהפסקתי, הכל חזק.
אבל גם צחקתי
ועדיין אני אטומה, וכבר אין עם מי לדבר, נמחק לי המוח. נמחקה לי האישיות. נמחק הכל.
ורק אני פה על הצוק, מתלבטת, בעצם לא, אבל כן מפחדת.
אין מי שיכול באמת להחזיק שלא אפול, אף אחד לא הצליח
אז ככה בלילה מתחילה נפילה? אבל יש עוד כמה ימים... לא יכולה להחזיק את המחשבות עד אז.
חייבת
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
דואגים לך ...


היי עליסה יקרה,
אני מצטערת לשמוע אותך לא בטוב... אני יודעת שהיית מאושפזת תקופה ארוכה יחסית, ושתלית תקוות באשפוז האחרון, ונראה כי את מרגישה שכעת אין בך עוד כוח... ואת ניצבת על ראש הצוק, ואם אני מבינה אותך נכון בשני צידיו יש דברים שאת מחכה להם, אך מצד שני גם דברים מפחידים... כך או כך הדבר היחידי שנשמע ודאי הוא שהמיקום הנוכחי מתיש אותך וגוזל ממך את האוויר ואת הכוחות... ואולי מכאן החוויה של הנפילה וההישמטות, ממקום שמרגיש חסר תקווה ומיואש... ואת מרגישה שאיש לא הצליח להחזיק אותך שלא תיפלי.. וזה וודאי מבהיל מאוד להרגיש, ואולי יותר מכל מסמן את הצורך שיהיה שם מישהו איתך אל מול התהום כדי שלא תהיי מולה לבד, מישהו שיביא איתו שמיכה, ויחמם את הגוף והנשמה...
ואולי הפחד שאת מתארת הוא קול בריא של היסוס, קול שמבקש לשמור מנפילה חסרת שליטה לתהום ממנה אין דרך חזרה, ולא תאפשר לבחון איך אפשר אולי לרדת לאט לאט ובבטחה, כי אחרת זה מבהיל ונראה בלתי אפשרי...
אני לא בטוחה למה את מתכוונת שאת מדברת על עוד מספר ימים... אבל אני מאוד דואגת לך ומבקשת לשבת איתך על הצוק ביחד... לשמור ולהחזיק, להחזיק עבורך את התקווה, ולנסות להדליק אור קטן בלילה חשוך כנגד כל השדים... לשבת איתך גם בלי מילים, אנחנו איתך זוכרים ומלווים... נשמח לשבת ולנסות יחד למלא את הריאות באויר, להתמלא בכוחות כדי ללכת צעד צעד עד למקום יציב ופחות תלול, ממנו אולי ניתן לבחון אפשרויות נוספות...
אני ממש ממש מבקשת שתיצרי איתנו קשר – כאן במסר אישי או בצ'אט...
שולחת לך חיבוק גדול וחם,
ומקווה שהלילה יהיה לך שקט ויאפשר מנוחה
שלך,
מתנדבת סה"ר.
 
ממממ עוד טריגר

תיארת בצורה יפהפיה את מצבי... ויש דברים שאולי טוב שלא הבנת. אין מי שיתן לי שמיכה, ואין מי שיתפוס. יש הרבה שרוצים והם אלו שמשאירים אותי פה לבינתיים. אבל רצון לא פותר לי את המוח, לא נותן מענה למה שאני צריכה. אין מי שיתן מענה למה שאני צריכה. אין מי שיכול לעזור לי. גם אני לא יכולה לעזור לי. חשבתי שניסיתי, לא מספיק טוב, לא מספיק חזק, אני לא הצלחתי.
אני לא יכולה להתנהג כמו כולם, לא יכולה להיות כמו כולם, לא קיים בי האור הזה. הוא כבה. הוא נכבה. כל יום אני מנסה, ולא מצליחה. לא רוצה להיות פה, לא מסוגלת. לא רוצה לגדול, לא רוצה להיות, אין לי כוח לנסות יותר.
ניסיתי לכתוב ת האכזבה שלי, מהמקומות שהיו אמורים לעזור. איך הם שחררו אותי? חשבתי שהבינו כמה אני סובלת. אבל הי, זאת אני שסובלת, לא אף אחד אחר. ואם אני לא נותנתנ הזדמנות, כלום לא יקרה. אולי בגלל זה שחררו. ואולי זה חלק מהבעיה שלי. אני לא יודעת, לא יכולה. רק כאובה. אי אפשר לחיות ככה. זה כל כך קשה כשאני חושבת על כל מי שיפגע ממני. ורק זה בראשי. כבר כמה ימים, אני לבד, לא יכולה להכיל כלום, רק חושבת על הסוף. וצריה לחכות, לא יכולה כרגע לעשות כלום.
רק לסבול.
תודה
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
אנחנו פה איתך...


היי עליסה יקירה,
אני שומעת עד כמה את מאוכזבת, מאוכזבת באופן שאולי לא זיהו לאשורה את עוצמת המצוקה, מאוכזבת שהרימו ידיים, וזה מבהיל ומרפה את ידייך שלך, באופן שמכבה ומשתק אותך... אני שומעת כמה את עייפה, כמה אזלה בתוכך התקווה, והתחושה היא שמה שמכסה אותך זו שמיכה של אפלה שאין בה כדי לחמם ואין בה כדי לנחם, למרות רצון טוב של אנשים שעוד מצליח לחדור, ולגעת, אך זוהי נחמה דלה וקלושה שאין די בה...
ואת נותרת מכווצת ורועדת מאותו קור שלא נמצאה לו עדיין שמיכה... והמוות נדמה כמו מנוחה וקץ לייסורים הללו, ועדיין יש בך קולות שמשאירים אותך כאן, קולות בצורה של המחשבות על אותם אנשים בחייך שייפגעו אם את תפגעי בעצמך, אנשים שממש רוצים להציע לך שמיכה... ואלו קולות שומרים ומגנים, מפני צעד שאין ממנו אפשרות להתחרט, או לבחון אולי בכל זאת האור הזה כן קיים בך, וכרגע את פשוט מותשת מידי כדי לחפש אותו...
אנחנו יודעים כמה את נלחמת, כמה את מנסה להלחם בחשכה, וזו באמת מלחמה מתישה וקשה... ולפעמים פשוט צריך לתת למישהו אחר להחזיק את התקווה, להחזיק ולו נר קטן של אמונה ...אנחנו מבקשים להחזיק עבורך את קרן האור הזו... לשבת איתך כדי שלא תהיי לבד, מוכנים לשבת גם בשתיקה...
אני מאוד מאוד דואגת לך, תוכלי לבוא היום הערב לצ'אט לדבר איתנו?

שולחת לך חיבוק גדול וחם,
חיבוק שמבקש לסחוב איתך ולו במעט, ולו לקצת זמן את הסבל...
שלך,
מתנדבת סה"ר
 
למעלה