when i'm gone

when i'm gone

אקדים ואכתוב שאני לא מתכוונת להתאבד כרגע. אין לי תכנית, אין לי כוונה קונקרטית ואפילו אין כרגע שום דחף לפגוע בעצמי. אז אין טעם לשלוח לי משטרה הבייתה. סבבה?

היום חשבתי הרבה. יותר מידי. גם אם יום אחד יקרה נס ואני אצליח לחיות בשלום עם הגוף הדוחה שלי והראש הארור שלי, אז מה מחכה לי שם בחוץ? בעיקר שום דבר טוב... גזענות, שנאה, אלימות, שחיתות, עוני ועוד ועוד. אז מה הטעם להילחם בכלל? אני רוצה בכלל להיות חלק מהעולם הדפוק הזה?
כמו שזה נראה עכשיו אני כנראה אתאבד מתישהו. פשוט כי אני לא רואה סיבה אמיתית להמשיך לחיות. אני גם יודעת כבר מה יהיה המסר האחרון שלי. השורות האחרונות שאכתוב בפייסבוק. או באינסטגרם. או סתם בהודעה למשפחה.
אני מסתכלת על השורות האלה ויודעת שמהצד זה בטח נשמע נורא. זו לא הכוונה שלי. אני פשוט באמת לא יודעת איך להמשיך מהנקודה הנוכחית והאם יש טעם בכלל.
 
מאחת שגם סובלת הרבה

מקווה שתזמני לעצמך לחיים גם מראות יפים בעיניים... העולם קשה אבל יש רגעים וחוויות ששווה לחיות בשבילם... צריך לחפשם עם מאמץ מצידנו גם...אני מבינה אותך.. חיבוק
 
שלום

את חשובה מאד, ועליך לאהוב ולהעריך את עצמך. נכון שבחברה יש הרבה רוע וכיעור, אבל צריך לדעת לנצל גם את היופי הרב שבעולם. לפני הכול, נדאג לעצמנו ונהיה טובים לאחרים ככל שנוכל. מה שאין לתקן - נצטרך להסתדר אתו.
&nbsp
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
מציאת משמעות

שלום חלומות של אחרים,
אני שומעת כעס ואולי אפילו טינה בדברייך, על שהזמינו אלייך משטרה בניגוד לרצונך... או אולי זה דווקא חשש? אם אני מבינה את כוונתך, עצם הקריאה למשטרה שהגיעה לביתך, וכנראה הובילה לאשפוז שלך, היוותה טראומה עבורך? ואת חוששת שזה יקרה שוב אם תדברי על מחשבות אובדניות... מצד שני, נשמע שאת רוצה לשתף במצוקה שלך ולבטא אותה כלפי חוץ... כלומר, נשמע שיש לך קונפליקט בין רצון לשתף ברצונות אובדניים לבין חשש מהשלכות...
אני זוכרת הודעה קודמת שכתבת, ואם הבנתי אותך נכון... כמו שאינך רוצה שישללו את האוטונומיה שלך באשפוז כפוי או בכניסה של שוטר שלא הוזמן לביתך, כך, כנראה אינך רוצה שישכנעו אותך לא להתאבד... כלומר, את מבקשת שיכבדו את האוטונומיה שלך ואת רצונך לשים קץ לחייך. ולצד זה, נראה שאת כל כך כמהה לקשר, להרגיש שרואים את המצוקה שלך, וגם שמכירים ברצון שלך להתאבד, לסיים את הסבל הרב שאת מרגישה, ואינך רואה את הסוף שלו...
נראה ממה שכתבת שאת נאבקת עם שנאה עצמית עזה, לגוף שלך, לראש שלך שמייצר מחשבות מייאשות שתוקפות אותך וגורמות לחיים להיראות חסרי כל טעם, עד כדי כך שעולה בך דחף לפגוע בעצמך.
בנוסף, נשמע שכל הידיעות בתקשורת לא עוזרות ורק מציפות אותך בעוד חומר למחשבה, לייאוש, לפסימיות שלא מאפשרת לאור לחדור מבעד לחושך. ובאופן זה, הכל נראה שחור ופסימי, כאילו אין למה לצפות...
(ואולי חבל שאין עיתונים שמפרסמים דברים טובים שכן קורים לפעמים)
נדמה כי את מתארת חוויה של מלחמה הן בפנים והן בחוץ, מלחמה שבסופו של דבר את מרגישה שתתיש אותך ותביא אותך לקצה גבול היכולת לשאת...ואת כבר מתכוננת רגשית לפרידה...
עם זאת, אני שומעת במה שכתבת גם קול שלא רוצה להתאבד... קול שמשאיר איזשהו ספק: אם הדברים יתסדרו בארץ, אם את תרגישי יותר טוב עם עצמך... ואולי גם האפשרות שאת מחזיקה בראש, האובדנות כיציאת חירום מפני המאבק הפנימי, עוזרת באיזשהו מקום דווקא להילחם על החיים, לפחות לעכשיו...
אני מבינה שכרגע את מרגישה בבור ללא סולם... אין איך לטפס ולשפר את המצב... אבל אולי אפשר להסתכל על כל שלב בסולם בנפרד... אולי בשלב ראשון למצוא סיבה או משהו שנותן טעם לחיים, קצת משמעות... קצת הנאה או אפילו הסחת דעת זמנית מהכאב, מהתסכול... אני תוהה אם זה אפשרי מבחינתך?
וכך או כך כדאי לא לטפס לבד, אנחנו כאן בשבילך, מוכנים לטפס איתך בקצב שלך,
מזמינה אותך להמשיך לשתף כאן במסע שלך, וכמובן אנחנו פה גם בצ'אט האישי שפעיל כל ערב בין תשע לחצות (למעט שישי).
שולחת לך חיבוק חם,
ומאחלת לך לילה שקט ורגוע
שלך, מתנדבת סה"ר
 
למעלה